סוף הדרך?

אני בטיפול חמש שנים.גם תרופות.הבעיה העיקרית - ריקנות משמימה (שאין לה "הצדקה" חיצונית) - אשר לא באה על פתרונה. נאמר לי שעליי לחיות איתה, ושאין לכך תשובה בחוץ,אלא רק אצלי פנימה. ניסיתי.אני עייפה.יש לי עוד אפשרויות?סיכוי?

שלום כל עוד את מנסה, יש עוד סיכוי. הדרך קשה ומהמעט שאת כותבת ברור עד כמה היא ארוכה ומפרכת ועד כמה את משקיעה בה כוחות. לפעמים גם מותר לנוח בצד הדרך. אבל חשוב לא להתבלבל ולא לראות במנוחה הזו, בתחנת דרכים הזו, קצה. סוף של דרך. תתבונני אחורה, תראי את הדרך שעברת, ולאחר שאת מרגישה שהתרעננת מעט, זה הזמן לקום ולהמשיך לצעוד. אני מבטיח לך שזה ישתלם לך. להתראות דוד

לא התכוונתי למנוחה בצד הדרך...אני שואלת אם נותר לי מה לעשות? האם יש תשובות בשבילי ? כי אני לא מצליחה למצוא בתוכי.אני לא יודעת מה לעשות ולא יודעת אם הטיפול יכול לעזור עוד..אני רוצה שלא יכאב לי יותר

גוועת... זה נכון כמעט תמיד שהתשובות לא נמצאות בחוץ, ומחכות לנו שנעבור וקטוף אותן כמו פירות מעץ. מצד שני, הן נמצאות בחוץ אם אנחנו מוצאים אותן שם. לשום דבר אין משמעות אלא אם נעניק לו אותה. כמו ששני אנשים יסתכלו על אותה תמונה, וכל אחד יראה משהו אחר. אחת היצירות המפורסמות של האמן מרסל דושאמפ נקראה "המזרקה"... היא הוצגה בגלריה של הגרנד סנטרל בניו-יורק... בהתחשב בעובדה שמדובר בלא יותר מאשר משתנה (כן, ממש כך), הרי שזה ממחיש את עניין המשמעות שבוחרים להעניק לדברים שבעולם הסובב אותנו. וזה כל-כך סובייקטיבי, כאמור... אחד יגיד, שעד שנולדו לו הילדים, חייו היו ריקים מתוכן. אחר יגיד, שרק העבודה שלו מעניקה משמעות לחייו. ואני אומרת, שהפסקתי לחפש את המשמעות האולטימטיבית. אני לא זורמת עם החיים, אלא במקביל, אבל מאפשרת לדברים קטנים למלא אותי במשמעות מפעם לפעם - ספר טוב, סרט מעניין, חדשות משמחות (או לא) וכו'... למדתי לחיות את הרגע, ולא לצפות שכל החיים יהיו אוסף ענק של משמעות אינסופית. זה תמיד מספק? לא. טוב לי ככה? לא חושבת במונחים של טוב/רע לי (לא תמיד). אבל אני מכירה את העייפות הזו, ונכנעת לה עתים... למדתי שמותר לי גם לנוח...