דרור יקר,

ימים קשים מאוד אני עוברת... נו זה לא חדש ..:-( אבל, הכל מוצף רגשית . דיי נמאס לי לכתוב את זה ... תגובות ש"עפות" ממני כלפי אחרים כולל המטפל!!!! .. הן תגובות של "קצוות" תגובות .. של כעס ואכזבה.. בין רוגע פתאומי או בכי ..מר.. מרגישה איך נמצאת במקום שמלקה את עצמי , מן ושנאה עצמית .. שמטפסת בתוכי על עצמי . .לא מאפשרת לשום רגש חיובי לעבור דרכי , כאילו והשנאה מחקה בתוכי את הזיכרון והאופטימיות של דברים טובים שכן היו .. וכל מה שמצוי בי בעצם הוא רק מאיים פוגע וקטלני .. אז די .. כמה אפשר סבול? ועוד בנוסף מעצמי ?... מילא אם הייתי מצליחה להאשים את כל העולם הדפוק שאני חיה בו .. מילא להוציא את כל הכעס בכמויות על אחרים .. אבל במקום ..זה .. אני מפנה בעיקר את הכל לתוכי פנימה .. משתדלת גם להשקיע בזה.. וכמה שיותר עמוק .. ככה יותר כואב . מנסה להפריד את החלקים הרעים שנמצאים בתוכי .. מנסה לעבוד על ההתנהגויות הדפוקות שבי , לא מצליחה .. ממלאה סמסים מחרידים ..כועסים ומאכזבים את המטפל .. אולי מנסה לייאש אותו בכל מחיר ? יודעת שאם זה יקרה זה לא יהיה טוב עבורי , אבל בין ההבנה למעשה .. יש פער רציני.. כתבתי לו אתמול .. "מרגישה שוב את הריקנות העצומה , מנסה להתבונן ..בתוכי אבל אני לא מוצאת כבר כלום , וזה מרגיש ככ חזק שלא יחזור לשם כלום יות .. נמאס לי שאני מסמסת לך, ושובב בשעה כזו נמאס לי להתפס כזו "נזקקת." אבל זה כואב , זה משגע אותי ואני לא רוצה להיות לבד בכאב הזה , מרגישה בתוכי ילדה קטנה , אני לא מוצאת את עצמי , נאבדת שם בחושך, כאילו וכולם עזבו אותי , כאילו ואף אחד לא יחזור לקחת אותי .. השאירו אותי לבד, אני לבד .. ונמאס לי להרגיש את הבדידות הזו , פאקינג בדידות נוראית .. רוצה הורים נורמלים , אמא כזו אמיתית שתהייה לידי , שתלטף, שתחבק אותי תדאג לי מחדש, שאבא שלי ..ישאר בזכרון שלי כאבא טוב , כמו שזכרתי עד לפני חצי שנה , רוצה את ההורים שלי בחזרה ,אני רוקעת ברגל ואומרת .. רוצה את ההורים שלי בחזרה !!!!!!!!!!!!!!!!!!! ויחד עם זאת .. זקוקה לך ב' לדעת שאתה פה . אני יודעת שבזמן האחרון יותר מידיי ..אני זקוקה להרגיש את גם בין המילים נסה לעבור איתי את התקופה הזו .. בבקשה .. סמס לי שאתה כאן .. שאני לא לבד .. שאבחין בין מציאות לדימיון בין עבר להווה .." ממש .. דרור .. נ..ראה לך שהפסיכולוג "הסרגל " הזה ענה לי .. אסור לענות לסמסים לא ?.. פורצת גבולות שכמוני ..(כמו שעשו לי ..:-( ) ו..איך הוא יהיה הפסיכולוג "הקר והמרוחק" ..?.. הוא חייב להצמד לתדמית הדפוקה של הזו לא ?.. אז בשיא העצבים שלי סימסתי לו ... "כן , אתה צודק .. זה יותר מידיי פעמים להגיב שאתה פה .. מה פתאום .. זה אסור!!!!! חוקים פסיכולוגים - א.ס.ו.ר!!!! עוד לא קלטת ? אני מדברת לעצמי.. לא מספיק המטפל שלך מתעסק עם אחת "גבולית" כמוך את עוד מתלוננת?.. ממש כפוית טובה .. מתי תביני שאת חייבת לחוות את הכאב שוב , לראות עד כמה דמויות אחראיות בסביבתך , "עייפות" ממך.. הרי צריך לדאוג שהרע יהיה חלק ממך, ככה הצלחת להתמודד שהיית קטנה, ככה תצליחי היום. רק בלבעוט באחרים. ככה את צריכה להתמודד, כמו שהחיים שלך היו דפוקים , ככה את צריכה לחוות את המציאות היום , כמה שתחווי יותר כעס ואכזבות מדמויות "עייפות" ככה תראי עד כמה את חזקה . פסיכולוגיה הפוכה. ואולי .. הדמעות ירדו שאחזור להיות שרית הבוגרת ..עכשיו הילדה הקטנה שבי השתלטה , לקחה כל רגש טוב שיכול להיות אפשרי" ושקט .. שששששששששש אף אחד לא ענה . יש טיפול מחר .. למה ?...מה יעזור הטיפול ?.. שוב לרדת לעומק הדפיקות שבי ?... ובמקום לקום ולעזוב ..כבר דיברנו על זה דרור , שזה מה שאני רוצה לא ?.. במקום כל "ההתנהגויות" שאני מדמיינת בתוכי עושה אצל המטפל .. אני עדיין מסמסת.. לו ..עדיין הלכתי לפגישה שהייתה בחמישי .. ואני עדיין חושבת עלייוו .. כועסת ואוהבת .. ממשיכה ועוצרת .. אוףףףףףףף..איזה מוזרה אני . הולכת אלייואני הולכת אלייו .. לאן אני הולכת בכלל ?.. בשביל מה דרור ?... בשביל מה ?.. ובמקום פרידה ממנו יש אצלי רצח פנימי . במקום לפנות מקום בהסכמה , לדבר על הדברים כמו שצריך , יש מאבק אינסופי בין החלקים שבי .. אלה שרוצים ואלה שמתנגדים .. וזה לא מאפשר לי מנוחה .. הראש מפוצףףף במילים , מחשבות , זכרונות , הכל בלאגן אחד גדול. מרגישה אבודה... כבר לא יודעת מי אני , מה אני רוצה להיות. לא יודעת איך להתאושש ולחזור חזרה למסלול... מסלול ? יש חיה כזו ?.. קשה לי...דרור ואני ככ קיצונית. יש בי רק צבעים של שחור או לבן, מאז הגידול .. שאמרו לי .. יש בי חלקים של תהום עמוקה או פסגה, אני או אמיצה או פחדנית, או שאני אוהבת או שונאת, או שאני הורסת הכל או שאני בונה, אני חשופה או מסתירה. וקשה לחיות בתוך הקצוות, זה כואב לי ככ , אין שום הרמוניה בתוכי , שום חיבור, נמאס לי להרגיש או שטוב לי או שרע לי, למה ?.. למה אני לא מצליחה למצוא את האמצע? את הצבעים המטושטשים .. כאלה כמו אפור, חלקים שמתפשרים יותר , מאוזנים ?.. כל תנודה קטנה ואני עפה .. מקצה לקצה .. מה קורה בפאקינג גוף שלי שאני מתנהלת ככה ?.. מה אני מצליחה להרוויח מזה ?.. מה .?..... מוצאת את עצמי כל תחילת יום .. מחדש .. תוהה .. איזה שרית היום תופיע ?... במי היום אני אפגע ?...אולי רק בעצמי? האם זו תהייה השרית הבוגרת , שמרגישה , שרוצה ..זו שהחיים חשובים לה , הבית , הילד , האני שלה.. או ששוב הילדה הקטנה והדפוקה שבתוכי שתצליח לגרור אותי לקצה , לתהום , לגעת במוות , בייאוש , בכאב .. זו שמפחדת מכולם , לא מאמינה , בועטת בכל אחד, מנסה לפגוע .. זו שיש בה אלפי מסכות מטעות ..?!!!! אגו מטורף..זו שהודפת כל רגש טוב וחיובי .. מלהתקרב .אלייה. זו שלא "חיה" באמת , זו שמנותקת מעצמה כבר 20 שנה .. מי אני היום בכלל ??? אני מפחדת דרור , מפחדת וכואבת. הסכמתי לגעת במקומות הכי חשוכים בתוכי , העזתי לעמוד בעוז מולם ומול העולם הסכמתי לקבל אותם ולנסות להרגיע אותם בתוכי עם המטפל , הסכמתי לא לברוח .. ובאמת שרציתי להתמודד עם כל השדים הפנימים האלה שבי , בלי שום הדחקות , בלי חצאי אמיתות- הסכמתי לראות את הילדה שבתוכי .. זו שמחפשת אבאמא ..מחדש, זו שמחפשת לגדול כמו שצריך .. זו שכואבת ומחפשת בכל מחיר תרופה שתרגיע , זו שמחפשת את האמון שנעלם , בי באחרים .. אבל איך ?... אני מצליחה להביא את עצמי כל פעם מחדש לתהומות היסטריים .. מתעוררת וחוזרת מחדש ..לאותו מקום .. כן, אני לא סופרוומן , אין לי שום אמצעי לחימה מיוחדים , אני בטח גם לא איזה אחת טהורה . אני בסהכ אדם .. לא יפה במיוחד , לא מושלמת , לא חכמה יותר מאחרים .. פשוטה לחלוטין .. בסיסית .. ואני מנסה להביט לאישה שנצבת מולי .. אני מסתכלת עלייה חשופה , ערומה .. ולא מצליחה להכיר את עצמי .. אני מרגישה ככ זולה , ככ מושפלת , ככ כלום .. כמו זונה .. אני לא יכולה לסבול את עצמי יותררררררררררר ואני כבר בלי כוחות מיותרים , בלי שפנים מהכובע .. דייי אין בי כבר קסמים ..להמשך אני בסהכ רציתי את האהבה לעצמי מחדש, בסהכ חיפשתי את הדרך להתגבר על מה שקרה .. רציתי מחדש לדעת קרבה והאינטימיות מיטיביים, לעצמי , לסביבה , לעולם .. רציתי רק להיות אמיצה ולהתבונן לכל מה שעברתי .. רציתי לסלוח .. רציתי את הרגש , את הניצוץ הזה שנעלם ..בי וגם בימים שהכל היה נראה בלתי נסבל וכואב... המשכתי .. כן המשכתי .. והפעם דרור .. אני לא מצליחה להתעורר ..מהחלום שאני נמצאת אני לא יודעת.. איפה להניח את עצמי ,את הראש להרגע .. אני לא יודעת איך לעשות צעד נוסף.. נתקעתי .. הרגל תקועה היאוש מחזיק אותי ככ חזק .. כובל אותי בגדרות .. תעזור לי דרור .. אני לא מצליחה לעבור את הגל הזה .. לא מצליחה . שרית.. זו שעכשיו כבר מצליחה לבכות. נ.ב ואני ככ מתגעגעת לליאת , המילים של ליאת , הנציגות הרכה שבה , הנשית ..שחדרה אליי צריכה אותה דרור .. לא ממעיטה מערכך .. להיפך מאוד מעריכה אותך ..תראה את הפתיחות בכתיבה שלי אלייך , ככ אותנטית מולך אבל.. אבל .. אני פשוט צריכה ..אותה ((((((((((( ליאת יקרה ... רע לי :-( ))))))))))))))))))

אין לי ממש איך לנחם או לומר או בכלל, כל המילים ישמעו לקוניות מול כאבך - ובכל זאת ביקשת מעט נוכחות נשית (כמובן שאיני ליאת ובכל זאת - אישה) קראתי את מה שכתבת - ועצרתי לקחת אוויר, חשבתי לעצמי- אם אני לוקחת אוויר - כמה אוויר את צריכה כדי לחוות ולהרגיש את הכל. שרית, שאלת כל כך הרבה שאלות, חשובות, עמוקות שהן כל כך ההיפך משחור לבן - לדעתי בכל אופן. בשחור לבן יש יותר סימני קריאה ופחות סימני שאלה. אולי יקרה, זו הדרך - כדי לישר ולהזיז את האבנים שעומדות בדרך. נסי לעשות לעצמך מעט הנחות - את עוברת כל כך הרבה קושי וכאב - ההלקאה העצמית הזו לא מוסיפה חן לכאב. אני קוראת אותך ואת התהליך שאת עוברת עם ובלי המטפל- את כל כך חזקה, אני כה מאמינה שתוכלי לכאב ולתקופה הקשה הזו. איתך <>

תודה <> שהיית כאן אתמול ..קראת והגבת.. תודה רבה על מה שכתבת. התגובה שלך חיממה את הלב .. תודה שאת כאן איתי. מחבקת אותך .. דרור ואת ..גרמתם לי להגיע היום לטיפול להוציא המון כעסים ..ולהרגיש טוב יותר. תודה רבה , דרור לך ..כבר כתבתי למעלה :-) שרית

שרית שלום, את מתארת בכתיבתך בתקופה האחרונה עד כמה קשה לך. עד כמה קשה לך מול המטפל, עד כמה היית רוצה אותו שם נוכח, כמו אמא, תמיד בכל עת. עד כמה מאכזב להרגיש שהוא לא שם כמו שהיית רוצה, אולי מאכזב במיוחד מאחר שאת מרגישה שאף פעם לא היה שם מישהו שיהיה איתך כמו שאת רוצה. את מרגישה מבולבלת מאוד, לא יודעת מה לעשות, כיצד להרגיש. את חשה שאת מפצלת בין הילדה הקטנה לאישה הבוגרת. בין הרצון להיות קרובה ונזקקת לרצון לבעוט בהכל להרגיש שאת יכולה להסתדר לבד. כבר בדברייך את מתייחסת לצורך למצוא את האפור, אבל זה לא קל, משמעו יכולת להצליח למצוא את המקום בו תרגישי בנוח, שקשיים שיעלו לא יבהילו אותך כך שתרצי לברוח משם. בין אם זה בקרבה ובין אם במרחק. אני מבין את כמיהתך לליאת, ואולי הדבר קשור גם לרצון שלך כעת, יותר מתמיד בדמות אימהית. אני לא בטוח שהמטפל שלך לא יכול להיות דמות שכזו עבורך, ובכל זאת אני מבין את הכמיהה והגעגוע למה שאינו עוד, ליאת כאן ואולי אמא לילדה שהיית במציאות. דרור