שלום

אני בת 30 וסובלת כבר למעלה מעשר שנים מדיכאון, חרדה, הפרעת אכילה וככל הנראה גם הפרעת אישיות. היתי בשלושה טיפולים פסיכולוגיים ארוכים ושלושתם כשלו, חלקם היו דינמיים וחלקם קוגניטיביים התנהגותיים. מקבלת טיפול תרופתי שעוזר להקל על הסימפטומים. ומעבר לכל התמונה הקשה הזו אני ממשיכה לתפקד לכל אורך השנים בפיצול מוחלט שאף אחד שרואה אותי בקצה החולה לא יכול היה לדמיין אותי בקצה הבריא וגם להפך. אני שמחה שאני מתפקדת ויודעת שזה עוזר להרגשה שלי- תחושת המסוגלות, אך בכל זאת כל הזמן סובלת נורא. אני מתלבטת מה לעשות, מרגישה יאוש אחרי שכל כך הרבה דברים כשלו, שואלת את עצמי האם עלי לעשות צעד דרסטי כמו אישפוז והאם באינטנסיביות של הטיפול שם אולי יקרה משהו שלא קרה עד עכשיו... ומצד שני שואלת את עצמי האם זה נכון לוותר על כל החלקים המתפקדים ולהתמסר לחולי . והאם הפיתרון הוא להמשיך אצל עוד ועוד פסיכולוגים עד שאצל אחד מהם ביום אחד באחרית הימים יקרה משהו אחר מכל מה שקרה עד עכשיו. או אולי יש לך הצעה אחרת שלא חשבתי עליה.

שלום לך, אני יכול להבין את התסכול שאת חשה, לאחר שלמרות שהשקעת מאמצים כה רבים הדברים עדיין לא נראים כפי שהיית רוצה. אני מסכים איתך שהחוויה הזו של הפיצול בין החלק בו את מרגישה רע עם עצמך, לבין החלק המתפקד, החלק שאחרים רואים בדרך כלל מכאיב לך במיוחד. לדעתי, החוויה הזו של הפער הפנימי, התחושה שלא ברור לך מי את באמת קשורה קשר הדוק לסימפטומים שאת מתארת שגורמים לך סבל. לא ברור לי מדוע הטיפולים שהיית בהם כשלו, האם בכל זאת את יכולה לראות בהם גם נקודות אור. אבל נשמע לי שהמוקד העיקרי עליו הטיפול העתידי, וצריך להיות אחד כזה, צריך להתמקד הוא הפער הפנימי הזה והניסיון לצמצם אותו. כלומר שבחוץ יראו גם את החלקים הפחות טובים שלך, אלו שאת חוששת להראות, ובהדרגה תוכלי גם בדרך הזו להפנים גם תחושות חיוביות, ולא רק לפצל אותן ולשאיר אותן בחוץ. כלומר תוכלי להרגיש טוב יותר עם עצמך באמת. לעיתים נדרשים מספר טיפולים עד שהאמון הנדרש לכך מתאפשר, עד שהרצון בשינוי עולה על הפחד ממנו, עד שהתנאים השונים מבשילים. לא הייתי ממליץ להתייאש בשלב כה מוקדם של חייך, למרות כל מה שעברת. דרור,

תודה בודקת כל שניה ורק כעת ראיתי שאכן ענית לי. תודה! מה שהשתבש בכל הטיפולים היה דומה לתיאור ששרית למעלה מתארת את הרגשות שלה. העייפות של המטפלים ממני בגלל התלות הגדולה והנזקקות. ואפילו שאני מגיעה כעת לטיפולים מודעת ומצהירה מראש על כל הקשיים, עוברת תקופה עד שהם "חווים על בשרם" ומרגישים שהם לא מסוגלים להתמודד, ואז זה עוד יותר גרוע עבורי. כי איך אני יכולה להפסיק את הפיצול אם כשאני מראה לאנשים את החלקים הבעיתיים (ואנשים אלו הם אנשי מקצוע) והם לא עומדים בכך. והתהליך הזה הופך ללופ אינסופי כך שבסופו של דבר הטיפולים רק מחריפים את תחושת הסבל ואת הצורך בפיצול מוחלט. אני מנסה לעבור לחשיבה קונסטרוקטיבית, האם יש לי דרך להגיע למטפלים בעלי ניסיון בעבודה עם מטופלים גבוליים, כאלו שאני אוכל לפחות קצת יותר לקוות שלא יבהלו.... תודה גילי