מוות של אחות

שלום, יש לי שאלה מעט מוזרה, אך היא מטרידה אותי. לפני כשבוע וחצי נפטרה אחותי הקטנה ממחלת הסרטן בהיותה בת 18.5. אחותי סבלה ממחלת הסרטן במשך 5 שנים. מהרגע בו נפטרה אחותי אני חשה הקלה, התחושה היא שהיא נסעה לטיול ארוך ותשוב בעוד זמן קצר. במשך 5 שנים פחדתי, ועכשיו ממש לא ברור לי מה אני מרגישה, אני מתבוננת בתמונות שלה והכל נראה לי בסדר, איני חשה בצער אלא רק בריקנות כלשהי לא מוגדרת. קשה לי להבין את הרגשות שלי ולכן איני יכולה להביע אותם, הדבר שמטריד אותי הוא האם חוסר התחושות שלי נורמלי? האם אני צריכה לפנות לעזרה מקצועית בכדי להבין את עצמי, או שזה טבעי והזמן "יעשה את שלו"?

ראשית - תנחומי שנית - בת כמה את ?. שלישית - גם לי אירע מוות של אם בהיותי בן 16 , ולא רצינו יעוץ או טיפול הזמן , אצלי לפחות , עשה את שלו - אולי מומחים יחלקו על דעתי , וקטונתי .

מבולבלת שלום, 1. משתתפת בצערך. 2. קחי לך את הזמן וזכרי שאת צריכה להתאבל. 3. תלכי לפי הרגשות שלך. אם את מרגישה צורך לצחוק ולהנות, אז קדימה. עדי

הי, אימי נפטרה מסרטן לפני כ- 10 שנים ורק לאחרונה בעצם אני הבנתי את עוצמת הכאב. אל תהיהי מוטרדת מהעדר רגשות. קודם כל לתמוך בבן אדם חולה זה דבר מאוד מאוד קשה. גם אני בהתחלה הרגשתי מן הקלה - הינה אמא נסעה, לקחה חופשה. זו לפעמים עדיין התחושה. קשה להשלים עם אובדן - לדעת שלעולם זה לא יהיה אותו דבר אבל הכי חשוב שתדעי שאחותך תמיד תחיה בתוכך. זה שהיא לא נמצאת כאן במובן הפיזי לא אומר שהיא הלכה. אני חושבת שיעבור זמן עד שתתחילי לעקל את מה שקרה. כל אחד והקצב שלו. מה שבטוח שטוב לה עכשיו במקום בו היא נמצאת וזה מה שחשוב. תהיהי חזקה!!! אני כאן, אם אוכל איכשהו לעזור.

שלום למבולבלת! ראשית כל - קבלי את השתתפותי בצערך. שנית - אינני חושבת שהכינוי "מבולבלת" הולם את הנסיבות. מה שאת מרגישה הוא, לעניות דעתי, טבעי ביותר: הטיפול באחותך החולה גזל ממך מן הסתם לא מעט זמן ואנרגיות נפשיות. וברגע שהכל הסתיים והעול ירד ממך - זה רק טבעי שבשלב הראשון תחושי הקלה. אצלי קרה בדיוק אותו הדבר לאחר מותם של שני הורי, ורק אחרי שבועות ספורים התחלתי לעכל את העובדה שלמעשה הם לא ישובו עוד. עלייך לדעת שעלולה לבוא אחר כך תקופה של כאב, אבל הזמן אכן יעשה את שלו. אם לפנות או לא לפנות לעזרה מקצועית - זה תלוי אך ואק בך. לדעתי זה לא יכול להזיק! ובינתיים, אם יבואו רגעים קשים - תבכי, תדברי על אחותך, תכתבי כאן בפורום על כל מה שאת מרגישה. בדיוק לשם כך הפורום קיים ומניסיוני אני יודעת שיש כאן אנשים באמת נפלאים - אנשי מקצוע וגולשים כאחד - שיודעים ומוכנים לעזור. וגם אני כמובון מוכנה לעזור כמיטב יכלתי. אני עוברת עכשיו תהליך דומה - מעכלת את מותו של אבי - וחושבת שאוכל להבין בדיוק מה שעובר עלייך! כל טוב! אחת

רציתי להודות לכל מי שענה לי. אני רואה בפורום הזה המקום היחיד בו אני יכולה לשפוך את כל מה שמציק לי, משום שקל לי יותר להתבטא בכתב, ובפני אנשים שלא שופטים. האמת היא שאני לא בוכה ולא מרגישה צורך לבכות. הפעם היחידה שבכיתי היתה בהלוויה וגם זה אני לא בטוחה שנבע מהרגש שלי, אני חושבת שיתכן שבכיתי מכיוון שידעתי שאני "צריכה" לבכות. אחותי היתה ומבחינתי עודנה אחד האנשים הטובים ביותר שהכרתי, היא תמיד רצתה שנשמח ושיהיה לכולם טוב, היא לא הרשתה לאף אחד לבכות או להיות עצובים לידה. היא טענה שהחיים יפים... אני לא חשה בעצב אלא בריקנות שנובעת יותר מזמן שהתפנה לי, וזה מה שמטריד אותי, איך יתכן שאני לא מרגישה בחסרונה של אחותי שאין לי כל ספק שאני אוהבת אותה, ומעריצה אותה?

מבולבלת יקרה... כל אדם עובר את תהליך האבל בצורה שונה תחושת ההקלה שאת מרגישה נובעת לדעתי במידה רבה מחמש שנות חייך האחרונות בהן חיית את המחלה במשך עשרים וארבע שעות,אין זה פלא לדעתי להרגיש בילבול נוראי כפי שאת מרגישה מצד אחד השחרור..ומצד שני המציאות המרה-האובדן כולנו כשאנו נפרדים מאדם יקר..אנו עוברים {שוב,כל אחד בדרכו} תהליך שמורכב ממספר שלבים..כמו הדחקה,הכחשה..עד שמגיעם להשלמה. הדרך היא אינדבידואלית אל תלחצי שמא אם אינך מרגישה עכשיו את הנורא מכל..סביר להניח שהוא יגיע ותתמוטטי-זה כלל לא מחייב חמש שנים בצל מחלה ארורה זה הרבה זמן של הכנה נפשית פנימית סביר להניח שאת חלק משלבי הפרידה עשית כבר בזמן זה סביר להניח שנפרדת מאחותך אינספור פעמים בחמש שנים האלו. ויתכן שלפרידה האחרונה,הממשית והקשה הגעת מוכנה. בכל אופן,הזמן אולי לא מרפא אך מאפשר לנו להתמודד בכל מיני טכניקות שאנו ממציאים לעצמנו תחיי ותרגישי אל תתעמקי כלל ב-"מה צריך להרגיש" זה ממש לא רלוונטי הכאב יתמקם בך אם תרצי או לא האובדן שם תמיד. ובאשר לשאלת האם לפנות לטיפול מקצועי-תהיי ערה לעצמך ותפעילי חושייך-בטחי בהם הם ינחו אותך. לו רק יכולתי לעזור לך יותר......