מטופל סמוי (צד שלישי) ואחריות המטפל כלפיו

את השאלה אני מציג כאן בעקבות תשובה לקונית שקיבלתי ממקום אחר לאותה השאלה: "הנושא שהצגת מורכב ומסובך ואי אפשר לענות עליו. מומלץ שפנה למטפל מקצועי". וזה הוא בדיוק הדבר שניסיתי לעשות, במעין התייעצות מרחוק, ל - פ - נ - י שאני מחייב את עצמי להליך טיפולי, שמדרך המקובל הוא ארוך מאד וגם לא זול ! מעבר לזה: שאלתי היתה יותר במישור המקצועי העקרוני ופחות בהקשרים אישיים. לכן, אנסה להציג שוב את שאלתי: במהלך טיפול פסיכולוגי ארוך (כמה שנים !) ואינטנסיבי (יותר מפעם אחת בכל שבוע) המטופל, שפנה לטיפול בין היתר גם בגלל קשייו ביחסים עם מישהו אחר, שינה את יחסו ואת התנהגותו כלפי אותו אחר, מה שעשה למטופל טוב, אבל גרם נזק בל ישוער לאותו אחר (נכנה אותו כאן "המטופל הסמוי", או - "הנוכח-נפקד"). כדוגמה: המטופל היה מסובך בקשריו עם בן או בת-הזוג, או עם האמא, או עם שותף לעבודה. במהלך הטיפול, מערכת-היחסים של המטופל עם "מטופל הסמוי", וכן תאור דמותו והתנהגותו של "המטופל הסמוי", הוצגו למטפל, כמובן, דרך ה'פריזמה' של המטופל. הטיפול, כאמור עשה טוב למטופל. אלא ש"מטופל הסמוי" (בן/בת-הזוג, או האמא, או השותף לעבודה) הושפעו עמוקות משנוי היחס כלפיו מצד המטופל הישיר, ונגרם לו (ל"מטופל הסמוי") נזק קשה, קריטי, ובלתי הפיך ! רק לשם המחשה: נניח שמדובר בבן שגם בבגרותו נשאר קשור בקשרי תלות סימביוטיים הדדיים (!) עם אמא שלו, עד כדי אי-יכולת לבנות חיים משל עצמו. הטיפול עזר לו להשתחרר, ולהיות אוטונומי... אלא שאמו, שלא היתה שותפה פעילה בטיפול, אלא בעקיפין, ואפילו לא ידעה משלב מסויים שהטיפול נמשך כל כך הרבה שנים, ושדמותה ואופן התנהגותה הוצגו למטפל דרך אופן ראייתו והבנתו של הבן, חשה בהתרופפות קשריה עם הבן, מה ששפיע עליה באופן מאד קשה. היא הרי לא טופלה, וכנראה שהמטפל גם ראה באופן טבעי ואנושי, ואולי גם מקצועי, מול עיניו בעיקר את מטופלו הישיר ואת טובתו (והצלחת הטיפול). התוצאה - במקביל להטבת מצבו הנפשי והריגשי של הבן המטופל הישיר, הדרדר מצבה של האם, עד כדי מחשבות ונסיונות אבדניים ! ההשתחררות של הבן ממנה והפיכתו לאדם עצמאי באה כמסתבר על חשבונה, ודחקה אותה ל'פינה' נפשית בלתי נסבלת מבחינתה., מבלי שהיא מבינה "מנין זה בא לה", ו"מדוע הוא" - הבן - "עושה לה את זה". עד כאן תאור מצב לדוגמה ולהמחשה. ושאלתי, שכאמור ביקשתי עליה תשובה קודם כל מקצועית ועקרונית, אבל קיבלתי עליה את התשובה: "כדאי שתפנה לטיפול כי הבעיה שהצגת מורכבת ומסובכת" - מה אחריותו המקצועית (וגם האנושית) של המטפל כלפי "מטופל סמוי" או "נוכח-נפקד" מעין אלה שהצגתי קודם לדוגמה ? האם אחריותו המקצועית מחייבת אותו להיות ער גם להשלכות 'ארוכות-הטווח' והלכאורה "לא ישירות" (אלא באמצעות השינוי שעובר המטופל היושב מולו וכתוצאתו), והאם יש לו מחוייבות לעשות עם זה משהו ? האם ראוי ונכון שלמשל, במידה שהבן, במהלך נסיונות ההשתחררות מתלותו באמא שלו, מתעקש לא לספר לה וגם מסרב להצעת המטפל להזמין את האמא להשתתף בחלק מהטיפול (אולי עם עוד בני-משפחה רלוונטיים, בראיה של גישה מערכתית וכוללנית, שאינה ממוקדת באופן צר במטופל הישיר בלבד) - שהמטפל יתנה (!) את המשך הטיפול בבן בכך שגם אמו תהיה חלק ישיר ומודע (שהיא תדע !) של הטיפול ? זאת שאלתי: מה אחריותו המקצועית והאנושית מטפל כלפי מי שהטיפול משפיע עליו בעקיפין וכ'נגזרת' מהטיפול הישיר על מטופלו ? גם אם השאלה נראית גם לכם מורכבת, בכל זאת מאד-מאד אודה לכם על תגובה עניינית ומסבירה. תודה מראש ! ניר.

ng שלום, אתה שואל שאלה לא פשוטה שמעוררת מחשבה רבה. ברמה הפשוטה, פשוטה מדי אולי, אומר שאחריותו של המטפל היא כלפי המטופל שלו, לא לגרום לו נזק. במובן זה אין באחריותו לדאוג למצבם של הקרובים אליו והשפעתו של הטיפול עליהם. אם כן מה בכל זאת מורכב כאן? אני חושב שטובת המטופל היא נושא מורכב. התרחקות מהאם בדוגמא שנתת יכולה להוביל לתחושה טובה של המטופל, אך מה קורה כאשר כפי שאתה אומר האם נפגעת ואולי כתוצאה מכך ייפגע גם הבן. האם גם אז אין אחריות של המטפל. למיטב הבנתי, טיפול מאפשר פתיחת רעיונות, גמישות מחשבתית, והתנסויות שונות בחדר ומחוצה לו. זהו תהליך שאינו קורה בבת אחת, וכן יש לו השלכות שונות. אני לא חושב שמטפל יכול להתנות המשך טיפול בקבלת טיפול מערכתי אם המטופל אינו מעוניין בכך, משום שהמטופל הוא המוקד בטיפול. אבל ייתכן ויש מקום לבדוק עם המטופל את ההשלכות האפשריות של מעשיו, לבחון אלטרנטיבות, הגמשת פעולות ועוד. לבסוף, ציינת שהפנו אותך לטיפול, ולא ברור לי האם אתה הצד שהיה בטיפול או הצד שנותר מחוצה לו. כך או כך אני מצדד בהפנייה שכבר ניתנה לך וחושב שבדיקה אמיתית וחשוה יכולה לקרות רק בתוך חדר הטיפולים. דרור דרור

ההפנייה ההיא שלי לטיפול (בנימוק שהשאלה מורכבת ומסובכת) באה כנראה כתחליף פשוט ונוח במקום תשובה עניינית, כמו שניסית אתה, דרור, לתת. על כך תודה לך ! העלאת הנושא נעשתה ברמה העקרונית-מקצועית, וגם בהיבט של הגינות אנושית, ולא כי אני מטופל. יחד עם זה - הדוגמאות שנתתי הושתתו על אפיון מקרים שקרו. אם לפרט מעט יותר את המקרה עם הבן שהתאמץ להשתחרר מקשרי-התלות שלו עם אמו - נוסף לה עצמה כ"מטופלת סמויה" או "נוכחת-נפקדת" שניזוקה מהטיפול שלכאורה לא ניתן לה אלא למי שרצה לפתור את בעיותיו שלו שהיו כמסתבר קשורות בה - היתה עוד אחת - בת-זוג שלו. לאחר שכמה נסיונות של הבחור ליצור מערכות זוגיות נכשלו, מה שהביא אותו לפנות לטיפול, הוא הבין במהלך הטיפול וכתוצאה ממנו שעד שלא ישתחרר מהסימביוזה עם אמו, הוא לא יוכל לבנות יחסי "יחד וגם לחוד" בריאים ויציבים עם בת-זוג. אלא שכתוצאה ממאמציו להיות אוטונומי, ולא תלוי, ולבנות את עצמו כבוגר עצמאי, הוא גם פגע בהתנהגותו המאד לא נעימה בבחורה איתה סוף-סוף הצליח להתמיד בקשריו (לכאורה כתוצאה מוצלחת ראשונה של הטיפול שעזר לו להשתחרר מאמו). הוא השליך מאי-התלות באמו לאי-תלות בבת-זוגו (ובהכללה - בכל אישה שתהיה בקרבתו), ולצורך להשאיר מעין חיץ ביניהם, ואת ההתנהגות שעל פי הבנתו נדרשה ממנו כלפי אמו (העמדת גבולות ברורים ושטחים של "מחוץ לתחום", אפילו אם זה צריך להעשות בתקיפות וללא פשרות) הוא העביר ליחסיו עם בת-זוגו. זאת נפגעה עד עמקי-נשמתה, דימוייה העצמי ניזוק, ולאחר שגם היא נפרדה מאותו בחור מטופל, זה גרם גם לה קשיים ביצירת זוגיות אחרת, בריאה ויציבה, משל עצמה ! מתשובתך דרור אני מסיק, שלדעתך למטפל אין שום אחריות מקצועית ואנושית, לא להווצרות המצב הזה, או למניעתו, ולא למיזעור הנזקים, שהם תוצאת הטיפול, או מניעתם - ככל שזה נוגע במטופלים הלא-ישירים (האמא, הבחורה), ה"סמויים". אחריותו תקפה - כך הבנתי מתשובתך - רק כלפי המטופל הישיר, הנוכח מולו (ובהקשר העיסקי - המשלם).צדקתי בהבנתי את התשובה או שטעיתי ? אגב, למרות שלא למישור הזה התכוונתי בשאלה: אם נשליך מתחום הרפואה (המדיצינה), הרי ישנו מושג הרשלנות הרפואית, שרופאים גם מבוטחים מפני תביעה על נזק שטוען מי שטוען שנגרמה לו בגללה. לאחרונה קראתי שישנה התייחסות בהקשר הזה גם לנזק שנגרם ל"צדדים שלישיים", כמו למשל (נזק פרוזאי) אבדן הכנסה בגין הצורך של בני-משפחה לטפל בפציינט שנגרם לו נזק ישיר נמשך בגלל רשלנות רפואית, או (נזק ברמה הנפשית) עגמת-הנפש והסבל ואבדן דמות-אב שנגרמו לילד שאביו נפטר כתוצאה מרשלנות רפואית. האם גם בתחומי הטיפול הפסיכותרפויטי ישנה התייחסות שכזאת ? תודה מראש על כלהתייחסות עניינית ומסבירה נוספת ! ניר.