מחנק בגרון

ליאתי יקרה לי כל כך, שבוע שעבר היה לי נורא קשה. היו שם עוצמות, תאמיני לי, גם אני הופתעתי מהן... שנתיים וחצי אני פה, כמעט כל שבוע. שנתיים וחצי את מהווה לי עוגן. כל שבוע ידעתי שתהייה פה והמילים שלך יגיעו, אלה הרכות, אלה העוטפות, אלה המנחמות, אלה המעודדות ואלה המחזיקות. היו גם לא מעט רגעים, שלא בימים שלך, שהייתי אומרת לנויה: "בא לי ליאתי היום", ככה פשוט, כמו ילדה קטנה שצריכה נוכחות מרגיעה. אני רוצה להגיד לך תודה על הנכונות לעזור לפני שנה וחצי (זוכרת?). וקצת כמו נועם (נועם, שמעתי שאנחנו מתחילות רומן ;-) ) אני הכי רוצה להודות לך על התקופה שבה הלכתי מכות עם גברת פסיכולוגית ואת דאגת להחזיר אותי אליה כל פעם מחדש. אין מה לומר, *בזכותך* אני עדיין שם. אז מה עוד אני יכולה להגיד, שאת עוד לא יודעת? לא הרבה, אה? אני אוהבת אותך, גם את זה את בטח כבר יודעת... חיבוקים ונשיקות. נורית אני אנסה להיות גדולה ולתת לך ללכת, לא מבטיחה כלום... אה... ועכשיו תסלחי לי, אבל אני חייבת לרוץ... אני רצה לדלת, לחסום אותה בגופי. אין מצב שאת עוברת!!!

אני איתך! אם נשלב ידיים ונחסום ביחיד יהיה לה יותר קשה לעבור. גם נמש בא ונשכב על הרצפה לפנינו. (נראה אותה דורכת עליו כדי לעבור.. אין מצב!) שלחתי לך מייל... תעיפי מבט בהזדמנות.

נוריתי יפתי, שמחה לראות אותך כאן איתי, ביישורת האחרונה. אהבתי להיות איתך בכל שבוע, ולראות אותך גדלה ומתייפה לנגד עיני. שולחת לך חיבוק גדול בחזרה. אני מעבירה אותך בעדינות לזרועותיהם החמימות של דרור דוד ומלי, בטוחה שיהיו שם בשבילך באותה השתדלות ומסירות שהייתי אני. (אחרי שתיקה ובהייה ממושכת במסך): שלום ולהתראות ליאת