עוד מעט, עוד קצת...

ליאת אהובה, אני יושבת בחדר שלי, מולי על הקיר תלויים החצבים (הגדלתי אותם). מה יותר הולם מלכתוב לך מילים של פרידה כשהחצבים כאן מולי? גלים גלים של מחשבות עברו בי בשבוע האחרון, מאז הודעת הפרידה שלך. בהתחלה נגמר לי האוויר, אחר כך עלו הדמעות, גם קצת כעס היה שם, ותחושת נטישה... אחרי הכל, בשנה וחצי (!) שאני כותבת לך, עברתי כל כך הרבה, גדלתי כל כך הרבה... ולך, מבחינתי, היה חלק לא קטן בתהליך... מכורח המציאות, זוהי תקופה לא פשוטה של פרידות, ברוב מעגלי החיים שלי. וכבר חשבתי שפיתחתי קצת עמידות אל מול כאב הפרידה, אבל כנראה שכשנפרדים ממישהו מאוד יקר, אין ברירה אלא לחוות את כל הכאב, להיזכר בכל הרגעים הטובים, לחשוב ולגלות את כל טביעות הידיים הקטנטנות שטבעת בי, בליבי, ולדעת שתמיד תהיי בי, תמיד תמיד פינה בלב שלי תהייה שמורה לך. (יש שם שטיח כחול רך, עם ציורים של עלים בשלכת, ושלט קטן באותיות עקומות וצבעוניות - "הפינה של ליאת"). אני חושבת על כל הפעמים שבאתי לנוח אצלך, כשהיה קשה מידי, כשהיה עוצמתי לי מידי. איך תמיד תמיד נתת לי פינה להניח ראש, ואיך תמיד תמיד שילחת אותי בחזרה אליה, תמיד החזרת אותי למקום בו הדברים צריכים לקרות. ואת יודעת, לא יכולתי לכתוב לך כאן שבוע שעבר. לא יכולתי להתמודד עם המחשבה שכבר לא תהיי כאן. והשבוע, בפעם הראשונה, הבאתי אותך אליה. וסיפרתי לה עליך, בחשש גדול. הייתי כל כך רוויית פרידות, והרגשתי שאני לא יכולה להיפרד ממך לבד. והיא בכלל לא כעסה (למרות שחשבתי שהיא תכעס) והיא הייתה נעימה ועדינה, ושמחה נורא שיש לי עוד מקום שאני יכולה לשתף כך, לחלוק. וכל מה שחשבתי, זה שהנה, גם הפעם, בלי להתכוון בכלל, החזרת אותי אליה. ליאת אהובה, פעם ראשונה שאני צריכה לסכם כך קשר משמעותי, בלי לדעת איך קולך נשמע, כשרק דמותך המדומיינת איתי. דיברתי איתך המון השבוע, שמעת? ואיך בכלל לסכם מין תקופה שכזאת? תקופה של דימויים חדשים, תקופה של אבחוני עצים :-), תקופה של שיחות על טבע, תקופה של התמסרות לחתול הזהוב הקסום שלי, ולאהדה שלך אליו למרות שהוא לא כלב... :-) גם הוא יתגעגע, את יודעת... חברות יקרות אמרו כך לפני, תמה תקופה. והיום אני יכולה להיפרד, מבלי לחבק לך את הרגל ולהתחנן שלא תלכי. היום אני יכולה להיפרד, כמו שמפריחים נשיקה באוויר - בשמחה, בתודה, בעיניים בורקות שמודות על ההזדמנות להכיר אדם מיוחד כמוך. תודה, שהיית איתי, בשבילי. מאחלת לך את כל הטו?ב שבעולם, ועוד קצת. אוהבת אותך מאוד, נועם

נועם נועם, כל כך הרבה מילים טובות ומרגשות נאמרות כאן, ושמחתי שעלו (בקטנה, כמעט במרומז) גם הכעס ותחושת הנטישה. כשכתבתי כאן את הודעת הפרידה בשבוע שעבר, חשבתי שיהיו גם תגובות כאלה, כי הן חלק כל כך טבעי מכל פרידה. מודה על הזכות שניתנה לי להציץ לפינות הקטנות והאינטימיות שחלקת איתי, להשתרע - מידי שבוע - יחד איתך על השטיח הכחול, ולהתפעל מכל מה שאת. ליוויתי אותך בסמטה החשוכה, רצה בנשימה קצרה, התגאיתי בהישגייך המקצועיים, התפעלתי מיכולתך להיאחז בקנה-הסוף, ויותר מכל התרגשתי מהזוגיות המושלמת עם נמש, שלמרות שאינו כלב, יודע זוגיות מהי, ומפגין ספונטניות, רגישות והומור. (מתנצלת בשם ירדנה על מעשיה הראויים לכל גינוי כנגד ציבור החתולים). נועם יקרה, נעמת לי כל כך. תודה מקרב לב על כל מה שהבאת איתך לכאן. ותודה על מילות הפרידה שלך, שבכלל לא מרגישות לי כמו הספד... אני חיה ובועטת, לפחות לזמן מה... :-) שלך ליאת