טיפול וכסף

הייי. אחרי הרבה זמן בטיפול לא מצליחה עדיין להפריד בין העובדה שהיא אמורה להיות הכי קרובה אלי, לבין זה שאני עבודה שלה. היא מתייחסת וחושבת עלי כעל עבודה, שהיא לפעמים בא לנוח ממנה, מקבלת כסף בשביל להקשיב לה. אני לפעמים מרחמת על עצמי ע לזה שאני צריכה לשלם למישהי שתשב בשקט ולהקשיב לי. זה רק מעיד עד כמה אני אומללה ובודדה ושלא יכולה למצוא מישהו שיאהב אותי כמו שאני ושירצה להיות לידי ולהקשיב לי כ יזו אני ארק בגלל העובדה הזו ולא כי אני משלמת לו. זו תחושה מוזרה שעוברת לי בראש והיא מפריעה לי בטיפול המון.

לא רק בשל הסכומים הגבוהים עבור שעת טיפול.

הי אירית, בטיפול טוב, המטפלת אמורה ללמד *אותך* לאהוב ולהעריך את עצמך כמו שאת על כל חלקייך, לייצב את בטחונך, וכך לאפשר גם לאחרים מחוץ לטיפול לאהוב אותך גם אחרי שתיפרדי ממנה. להכין אותך לעולם. זה, למשל, יכול להיות אחד משימושיו העיקריים של הטיפול עבורו את משלמת. ואת יודעת... מי שמלמד אותך דבר ענק כזה, חייב להיות מישהו שאכפת לו ממך ורוצה בצמיחתך ובגדילתך, בעצמאותך ונפרדותך הבריאה, וראוי לשכרו. היום זו השקעה שלך, ויש סיכויים שתוכלי להפוך אותה לנכסים עתידיים, שיניבו הכנסות משלך. הטיפול הוא יותר מהקשבה, וגם הקשבה היא דבר לא קטן...

שלום אירית, הנה שוב המציאות. מי שבוחר להגיע לפסיכולוג פרטי יודע שיצטרך לשלם על כך כסף, פשוט כי גם פסיכולוגים צריכים להתפרנס. לכסף נלוות לעיתים קרובות קונוטציות שליליות, כאילו הוא מזהם את מה שאמור להיות טהור ונקי. אני לא מסכימה עם הקביעה הזו, ומאמינה ששכר הנגבה בהגינות ויושרה, תוך הסכמה מראש על גובה הסכום ומועדי התשלום, הוא אחד התנאים החשובים להגדרת המרחב הבטוח. חשוב לעשות את ההבחנה בין עובדות לבין פרשנות. נדמה לי שחלק מהותי מן הכעס והתסכול שלך, מקורם בפירושים שאת נותנת למציאות. את *חושבת* או *משערת* או *מפרשת* את התנהגותה כמו?נעת ע"י כורח. את חושבת שהיא חושבת עליך כעל עבודה. זו אינה עובדה אלא האופן בו את בוחרת לפרש את המציאות. יכול להיות שאת צודקת, אך בה במידה יכול להיות שאת טועה. אני מציעה לך להביא את הדאגה הזו אל תוך הטיפול, ולראות מה יהיה. בהצלחה ליאת

נזכרתי, ורציתי להוסיף ולצרף כתבה שראיתי פעם, שאיכשהו בחלקה נוגעת קצת בנושא שהעלית (הקישור בהמשך). על כל פנים, יודעת מהטיפול שלי שהיה חשוב להביא מחשבות אישיות מסוג זה לתוך הטיפול, שוב ושוב ושוב. התהייה המכאיבה יכולה להיות מורכבת בהרבה ממה שנדמה. חשבתי על כך שמציאות כזו, התשלום, (כמו גם העובדה שהיה צריך לפנות אל המטפלת והיא לא נפלה מהשמיים) מדגישה, למשל, את היותכן שתיים נפרדות, את הגבול. הנושא יכול להיות חשוב מאין כמותו בתהליך הטיפולי (בעיקר דינמי-אנליטי). לדעתי, זה גם סוג הטיפול שיכול לחולל שינוי בכיוון (ולכן, הוא גם מעורר התנגדות רבה...). ניסיתי לרשום עוד קצת, מסובך ואולי בלתי אפשרי להסביר על רגל אחת נושא מורכב וסבוך מעין זה. מה גם שכל מקרה שונה מזולתו. לי לקח די הרבה זמן להבין קצת קצת יותר לעומק, ורק מתוך החשיפה לטיפול עצמו והחוויה שלו. רק עוד לומר, שגם בגלל ההשקעה הממשית, אני מרגישה שיש לי, ומה שיש הוא נכס אמיתי. שהטיפול שווה ובעל ערך. ואני חושבת שעצם התשלום תורם גם הוא להרגשה המוגדרת / המגודרת, לאיזו תחושת סיפוק, ומפחית רגשות אשמה ועוד ועוד. היום, אני מכירה בי את החלק שאוהב וטוב לו לשלם עבור הטיפול. באמת. קשה לי נורא וכואב, וזה, כנראה, חלק נכבד מהעניין. אני יודעת, שיש, ויהיו תמיד, ויכוחים חמים ולא קלים סביב הנושא. הנה הקישור: http://www.nrg.co.il/online/43/ART1/032/528.html שבת נעימה ורגועה לנו