מבטים

היי ליאת, אני קוראת עכשיו את "אישה בורחת מבשורה" של גרוסמן. מלבד ההקשר המצמרר לחיים שלו, הוא ממציא שם את העברית מחדש... ממציא הטיות שלא היו קיימות שם קודם. קראתי אתמול משפט שם, שנורא התחבר לי אלי ולמה שהרגשתי היום בפגישה. "הוא התאמץ להרים יד כדי לגונן על פניו ממבטה. הבהיל אותו להיות מו?ב??ט כך מעיניה שלה". ככה הרגשתי... שקשה לי עם הנוכחות שלה, קשה לי עם המבט. היא ציינה שאני לא מסתכלת עליה, שאלה אם אני צריכה שתיקה או שאני צריכה עזרה להחלץ מהשתיקה. לא ידעתי, לא יכולתי לדבר עם הגוש שהיה תקוע לי בגרון. הדמעות שפכו את המילים החוצה לפני שהקול הצליח לצאת. היא כל כך עטפה, בניגוד כל כך חריף לנסיונות ההדיפה שלי. היא דיברה אלי, והדמעות זלגו. והסתכלתי עליה. עמוק לתוך העיניים החומות החמות שלה. ואין לי מילים יותר, רק רוצה לעצום עיניים, ולהחזיק את ההרגשה העטופה. לקבור את פניי בפרווה הזהובה של נמש, לנשום אותו עמוק, להרגיש אותו מתרפק עלי, מסתכל עלי ומבין הכל, בלי מילים. אין שאלה, הפעם. רק תודה שקטה על נוכחותך... שבת שלום נועם

נועם נועם, ספר קשה, פגישה מורכבת, ונמש אחד זהוב, שנעים להיות מובטת מעיניו... שולחת לך אורך נשימה וצינה, להשיב את נפשך בערב שבת מהביל. שמחה שאינך לבד שבת שקטה ליאת

תודה ליאת... אני לא לבד, נכון. ועכשיו גם זה מרגיש לי שלם, ונכון, המשפט הזה. שולחת חיוך חיוך חם ורגוע, (ותודה שלימדת אותנו לנקד...) נועם