מה שקורה לי היום בלילה

ככה: יש כמה חיות טרף שעטות עליי במקביל בימים האחרונים (לא רק מה שידוע; ישנן חיות מפחידות יותר - כאלה שפוערות פה גדול יותר). אני מתפתה ללכת אתן למאורה ולגלגל בתוכי את הד שאגתן שוב ושוב. ברונו שולץ מונח ליידי על המיטה. אני לא מצליחה לקרוא בו; לא מצליחה לקרוא כלום. אז אני מעבירה דפים ומתרשמת מהצהוב העבש של מה ששכב בספריה הרבה זמן ועבר תחת עיניהם וידיהם של אנשים חושבים ומרגישים וכמהים וחוסמים ואוהבים (וגם לא) ומותשים. אני מוצאת בקובץ הסיפורים סיפור אחד קצרצר, בן שני עמודים בלבד. לזה אני יכולה. באופן אירוני קוראים לו "בדידות". משהו שם תופס את עיניי - דווקא לא מהמבריקים ביותר של ברונו, אבל עכשיו אני צריכה משהו פשוט ומדבר. אני קמה, מוציאה מתחתית המגירה הכי חבויה עפרונות צבעוניים שקיבלתי במתנה בכיתה ב' ומתחילה להעתיק באותיות דפוס; כל משפט בצבע אחר, כמו כרטיס ברכה של ילדים (אדיוטי, לא?). זה מרגיע... זה מונוטוני וזה עושה. אעתיק גם עבורכם. (יהיה זה אולי החלק הרלוונטי ביותר לפורום זה מתוך כל ההודעה): "אני יושב ומאזין לדממה. החדר מסוייד סתם בסיד. פה ושם על התקרה הלבנה מופיע סדק מסתעף, פה ושם נושר עלה של טיח ברחש קל. האם עלי לגלות שחדרי אטום בלבנים? הא כיצד? אטום וחסום? כיצד הייתי יכול לצאת ממנו? העניין הוא כך: אין דבר העומד בפני הרצון, עלי רק לתאר לעצמי דלת, דלת טובה וישנה, כבמטבח מימי ילדותי, עם ידית ברזל ובריח. לא היה מעולם חדר אטום שלא תפתח בו דלת נאמנה כזאת, אם רק יהיה די כח לשדלו בפיתויים." עכשיו אתם יכולים לקווצ'ץ' את הדף ולזרוק. אני לא זורקת. מחר קמים מוקדם לעבודה. בעבודה מציירים לפעמים דלתות, וזה עוזר גם לי. (מה שכן, אולי מחר אתחרט על ששלחתי את ההודעה...)

ערב טוב, כמעט יממה חלפה לה מאז שיגרת לכאן את השורות הצבעוניות, שיש בהן כאב ותקווה. מקווה שפיסת הטיח שהש?ר?ת?? מעלייך בשעות הקטנות של הלילה, אפשרה לך לגלות בתוכך איזה מרחב חדש, אוויר רענן לנשימה. הלוואי שתתרצי, ותסכימי להשאיר בהישג יד את העפרונות הצבעוניים. גם הם, כמו הטיח הנופל, יכולים להביא עמם פוטנציאל של הינצלות מהחדר האטום, או לפחות לשדל בפיתויים את הדלת הטובה והישנה להתגלות. מאחלת לך לילות טובים ליאת