אשר שלו

ליאת, אני רוצה ולא רוצה לרשום כאן היום... עדיין מתלבטת :-) נחליט כשנסיים? לא רוצה לומר הרבה.. מפחדת למסמס משהו מהקסם הגולמי הזה היה אחר אתמול, עם הגברת שלי הזאת שתמיד כאן לא בטוחה אם הייתה לי כבר פגישה כזו... היה בה ממש קסם.. היה בה, בפגישה, משהו כל כך פנימי ועמוק ואישי.. באתי רפויה, עייפה מאוד משבוע של דרמות פנימיות, והפה פשוט עשה את שלו הרגשתי כאילו נרגעתי, עצמתי את העיניים הפנימיות ודיברתי ודיברתי ודיברתי.. כמו פח אשפה ענקי שסחבתי על הגב עד אליה, ושפכתי את כולו לאט לאט על השולחן כמו שנושפים החוצה אויר לאט, עד שמרגישים שהריאות נסחטות.. הקלה והיא כל כך הייתה שם, ליאת לא בטוחה שהיו הרבה פעמים שהרגשתי אותה כל כך.. בשתיקה שלה, במילים שלה, במבט שלה.. ריגשה אותי מאוד בכמה היא הבינה, כמה היא קיבלה דברים שאפילו אני בעצמי לא מרשה להם להיות.. שהקולות שבבית לא נותנים להם מקום.. זה כל כך נוגע כשפתאום רואים אותך והכל בסדר.. שפתאום קול אחר, חדש, אומר שלא חייבים תמיד להפעיל כל כך הרבה כוח. שאם זה לא כיף לי אפשר גם לא. כיף בכוח זה לא הולך... הרמתי אליה עיניים והיא הסתכלה בי כל כך עמוק... כל כך רציתי לטבוע בירוק שלה, אבל נבהלתי והשפלתי מבט. כשהרמתי אותו שוב, היא עדיין הייתה. התבוננתי בה בחזרה, ממש בעיניים, העברתי את המבט מעין ימין שלה לעין שמאל... רגעים של שקט... לא יודעת אם יש יותר קרוב מזה.. חזרתי הבייתה המומה מכמה עמוק ופנימי זה הרגיש, כל כמה צעדים נעצרתי הלומה.. היה פשוט אחר.. הרגשתי אהבה, וחסמתי את הקולות המרסנים והמסייגים לבנתיים.. אני לא בטוחה אם אני אוהבת אותה או אם היא אוהבת אותי, אבל אכפת לה ממני. אכפת לה ממני אולי מאוד.. זה הרבה. זה הרבה, ליאת. אני לא יודעת אם גם היא הרגישה כמה קסם היה שם, בקירבה הזו המחודשת.. שלחתי לה SMS וסיפרתי שהרגשתי אליה משהו פנימי ועמוק, שאלתי אם תסכים לקבל ((חיבוק)) וירטואלי, ביישן ונפעם, שמשאיר מקום להניח בו ראש.. היא כתבה שהיא שמחה ונרגשת.. הרגש הזה כל כך גולמי, כאילו אצרתי אותו מיד בצנצנת ריבה וסגרתי היטב. לשמור קרוב. ומשהו ממנו בכל זאת משרה בי נינוחות, מן "אושר שלו", כמו שכתבה פעם רחל.. ליאת, עם מי לשמוח? עם מי לשתוק בהתפעמות את הדבר הזה שאין לו שם? מרגישה כאילו רק איתה אפשר באמת להרגיש את ההתרגשות, אבל אולי זה יתפוגג עד עוד שבוע? את חושבת שגם היא מרגישה כמה היא נגעה בי? עם מי המטפלים שמחים כשמשהו מצליח? יש להם עם מי? ואיך מביעים חדווה כזו פנימית ושקטה, שממלאת אותך בחום ורוך, אבל לא במילים.. האם לחייך בעיניים ולהשפיל את הראש בהתרגשות של קירבה זה מספיק? מאוד הייתי רוצה לגעת בה באמת, באיזו לחיצה נרגשת, או ליטוף עדין של היד.. לא מתאימות לי מילים כמו "לחגוג" ו"לצהול".. זה לא כזה, זו פשוט התפעמות פנימית שקטה. איזו חדווה כזו של זויות העיניים.. "באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל".. מסכימה להעלים עין אם אתגנב ואתערסל קצת אצלך בגינה? לא אשאר הרבה זמן, רק לספוג קצת נענוע, ציפורים ושמש מאוחרת.. לילך לא יכולתי שלא לצרף.. זה באמת שיר שאני אוהבת מאוד http://benyehuda.org/rachel/Rac032.html

שלום לילך, המילים שלך עוררו בי הד. אני בוחרת להתעכב דווקא על השאלה "עם מי לשמוח?" "ולהתפעם?". אלה שאלות מוכרות מאד גם לי, שנמצאת שעות רבות ביום במרחב קטן ופרטי מאד, שאין בו "חגיגות ומצהלות", אלא אוסף של רגעים, נקודות בזמן, בהם (במקרה הטוב) מתרחשת נגיעה הדדית, זה בנפשו של האחר. נדמה לי שכולנו מתייגעים בדרך הארוכה, מאז אותו רגע קסום בו הבאנו לאמא חפץ שגילינו, והכרזנו בהתפעמות - "אמא, תראי !", ועד ליכולת להכיל את התגליות שלנו ולהתפעם מהן מתוך התרחבות פנימית של אושר. הצורך לחלוק רגעים משמעותיים ועמוקים בחיינו עם אדם קרוב מתקיים לצד ההבנה שאף אחד לא יוכל באמת להיות שם איתנו, בתוך החוויה. אולי זאת הבנה מאוחרת, הנקנית במחיר מפחי נפש מרים ואכזבות, אך לטעמי היא מאפשרת חירות והתרחבות של ממד מרכזי מאד בעצמי שלנו. מאפשרת לך עירסול נעים, ככל שתחפצי סוף שבוע נעים ליאת

זכרתי שאלה שאלות מוכרות גם לך, לכן, אני חושבת, בחרתי לשאול אותך. אני שמחה שחיכיתי ולא הלכתי לישון... :-) את מעוררת מחשבה אני מחייכת לעצמי... לפני כמה שבועות הצלחתי, לאחר מספר נסיונות לא מוצלחים, להנביט עץ שאני מאוד אוהבת (מין של ברכיכטון). היה לא קל לחלץ את הזרעים מהתרמיל, והמון נסיונות הרקיבו.. זה עץ שנמצא ממש מחוץ לקליניקה שלה והוא בדרך כלל הדבר הראשון שהאצבעות והעיניים שלי מלטפות כשאני יוצאת ממנה. איכשהו העץ נקשר ברבות הזמן אליה.. נעשה "העץ שלנו" בשבילי.. יצא לנו לא פעם להיפגש לידו ולהתפעל מהפריחה או מהגזע (הירוק והנפלא שלו).. השתיל החדש שנבט לא נמצא כאן איתי, אז בדרך אליה, בפגישה שעברה, הבאתי עלה מהעץ שלנו לפגישה, כדי לספר לה שהצלחתי.. חייכתי עכשיו, כי זה ממש "אמא, תראי!" :-) (ואיזה כיף שהיא מתפעלת, ולא מגחכת על התחביב המוזר שלי להנביט כל דבר) אתמול בלילה נזכרתי פתאום ששתלתי שני זרעים נוספים... באמצע הלילה קפצתי מהמיטה ורצתי לבדוק :-) ראש ירוק אחד כבר מגיח, ענו ונחוש, עדין.. מכוסה פלומה לבנה.. מקסים-מקסים.. כמה כוח יכול להיות לדבר קטן כל כך.. מרגישה כאילו מתנת הפרידה בוחרת אותה.. אני מאוד מחכה להסתפק ולצמוח מתוך התפעמות שקטה שתמלא אותי, בלי שארגיש צורך ב"אמא, תראי".. זה קורה לי לפעמים וכשאני נוכחת בכך זה מאוד מקשה... כאילו הרבה דברים מאבדים מטעמם כשאי אפשר לספוג עיניים מעריכות של מישהו חיצוני.. (לפחות כשאני חושבת על התחום המקצועי) מאוד דיברו אליי המילים שלך. תודה רבה, לילך

ליאת, זה בסדר אם אכתוב שוב? אני יכולה להשתדל ולהבין לבד, או להמציא לעצמי מה אומרות לי המילים שלך, אבל הייתי רוצה לדעת על מה חשבת את.. מה עוררו בך המילים שלך :-) כתבת "מאפשרת חירות והתרחבות של ממד מרכזי מאוד בעצמי שלנו". אני לא בטוחה שאני מבינה למה התכוונת.. דברי איתי על מימדים מרכזיים בעצמי שלנו, בבקשה. אילו מימדים חשובים בעיניך, ולמה בדיוק התכוונת כאן? ואיך זה מרגיש (למרות שלא אוכל להיות איתך בחוויה שלך :-), כשמרגישים התרחבות כזו..? מה תופס את המקום של הצורך לקבל אישור במבט, במילה טובה או בכל דבר אחר..? אני מאנשי השחור-לבן, לצערי... לא יכולה שלא לשאול בצער, "אז מה, מעכשיו אף פעם לא 'אמא, תראי!'?" (אני לא שואלת הרבה, כי אני לא אוהבת לראות את עצמי ככה, אבל בפנים אני מאוד זקוקה לעיניים המאירות של אמא, או כל מי שמחליף אותה בסיטואציות אחרות).. שאלות קצת נאיביות, אני יודעת. אני בטוחה שגם אני הרגשתי, ומרגישה עדיין, איך זה להתנהל מתוך ביטחון ואמונה וחירות. וגם לא בכל רגע נתון אני זקוקה לאישור. ( אם כי נדמה לי שהמון פעמים אני מאוד זקוקה לזה ופשוט מבחינה בזה רק אחרי שהאישור ניתן לי ואני נעשית חפשייה, שמחה ובטוחה). אולי אוכל למצוא מילים ותשובות בעצמי, אבל לפעמים המילים של אחרים עושות משהו אחר.. מחזקות אולי.. לא יודעת. אם תרצי לנסות ולומר למה התכוונת אני אשמח מאוד :-) ובכל מקרה, שבת נעימה.. אני כותבת לך קצת פורמלי אתמול והיום.. (מה זה?!) בפנים אני מרימה גבה על עצמי.. אשלח חיוך-שלום עם קריצות בשתי העיניים.. עזבתי היום את העיר שגרתי בה ב-7 שנים האחרונות בחזרה לבית ההורים (לזמן קצר).. קצת משונה שפתאום אין לי בית.. זו פרידה ממלא דברים שאני הודפת לא לחשוב עליהם עד הסוף ולהסתכל קדימה... נקווה למעבר חלק.. התרגלתי למקום משלי.. מילא. יהיה בסדר.. ממש כמו החבר'ה הנחמדים בקופת חולים ובתור בקופת הסופר.. "רק שאלה" ובסוף דוחפים עוד כמה פריטים... לא נעים :-) שתהיה שבת רגועה ונינוחה, טוב לקרוא אותך, לילך

לילך, את עשירה במילים כל-כך, והתיאורים חיים ומזמינים את האחר להתקרב כל-כך לחווייתך. להזדהות. ואנכי, במקביל, גם חושבת על מה שבינהן. מצטרפת לרגע... כי שמעתי "נפרדו?ת", וזה נושא שהוא די לב הטיפול שלי. מאד רוצה להאמין שאיכשהו מידי פעם אנו חווים רגעים נפלאים של מעין תחושת התמזגות, ומידי פעם אנו חווים רגעי אושר של חיבורים וקישורים פנימיים מסועפים בין החלקים השונים. אני באמת רוצה להאמין, שזו אינה ציפייה תלושה. להאמין שיש, יש פיקים כאלה של ריגושים שמשאירים שובל ונותנים כוח להמשיך. כל-כך מקווה שה"מידי פעם" הזה יהיה מדוד ומאזן. כמה מסובך לי. לא'דעת... השיח האחרון הזכיר לי עץ מפעם, שפתחה אחת המשתתפות בזמנו, והוא נגע מאד ללבי http://www.doctors.co.il/xRF-,xFF-Read,xFI-6,xFT-647151,xFP-647151,m-Doctors,a-Forums.html לילך יקירתי, כל כך הרבה דברים קורים בעולמך... הברכיכטון שלך שבה את לבי. חשבתי לי כמה פעמים עברתי כאן לידי העץ עמוס התרמילים ורק התבוננתי בו, התבוננתי גם צילמתי (הזן עם הפרחים הגדולים הורודים, והתרמילים הענקיים החומים קטיפתיים, וגם זה שופע הפרחים האדומים הקטנטנים). מחזיקה לך אצבעות, גם ברגליים בוקר אור מציפורי הבוקר והכלבלבים הזקנים (mp)

המון תודה mp יקרה! אני חושבת שביקשתי מליאת לדבר עוד קצת כי הייתה לי תחושה שזה קשור לנפרדות, אבל אני לא ממש "שוחה בחומר" :-). עוד לא תמיד מזהה מתי אני מבטאת דברים שקשורים בה, בנפרדות, ומתי לא. זו מילה חדשה, וחשובה, באוצר המילים שלי... עוד לא סיימתי להבין אותה. אבל בעיקר שמחתי ששמחת איתי :-)) כבר יום ראשון ועדיין אני מרגישה קירבה גדולה לגברת שלי, ד. שלי.. זה לא קורה לי הרבה. לא קורה מספיק. אני כל כך רוצה לקבל את הקשר שלנו בלי שאלות, בלי ספקות- פשוט לתת לה ולסמוך עליה.. כשזה קורה, כמו עכשיו, זה מרגש בשכבות עמוקות.. זן הברכיכטון שלי הוא בדיוק זה עליו דיברת! (איזה כיף!) עם התרמילים הקטיפתיים והפרחים הורודים: ברכיכטון דו-גוני (האדום נקרא אדרי). גם אני צילמתי אותם :-)) וכשאני חושבת על הגברת שלי לפעמים אני מציצה בתמונות העץ שלנו.. היום הלכתי למשתלה ובחרתי עציץ יפה להעביר אליו את שני הרכים שלי..עציץ חרס ירוק-אפור.. קצת כמו העיניים שלה.. נקשרתי אליהם, לילדים של העץ שלנו, ואתגעגע לעקוב אחרי גדילתם. כל כמה שעות משהו חדש קורה. מדהים! אבל אני גם שמחה מאוד ונרגש%