שישי בצהריים

שישי בצהריים. אחרי הפגישה עם המטפלת, אני עייפה כהלכה. מסדרת קצת את הדירה, מחר ההורים באים לבקר (את נמש, לא אותי...:-)). נמש מביא אלי את כדור הספוג שלו, יוזם משחק. כבר זמן מה שהוא לא שיחק איתי כמו שהוא משחק איתי בימים האחרונים. הוא חזר להתנהגות שובבה של גורים, ואני מתענגת על כל רגע. שישי בצהריים, ושוב אני עם הדילמה שמעסיקה אותי בשבועות האחרונים. היום עשיתי עוד צעד קטן קדימה. התגברתי על עוד משהו שהיה לי קשה בטיפול, ועשיתי את זה. ובכלל, לאחרונה אני מאוד מרגישה את כל המקומות שגדלתי בהם, בזכותה. והדילמה, אם כן - אני רוצה שהיא תראה ותדע איך גדלתי. אני רוצה לספר לה על דברים שאני עושה, אני רוצה לספר לה על דברים שאומרים לי, על מחמאות שאני מקבלת, על זה שמרצה שלי הזמינה אותי לדבר בשיעור שלה... אני רוצה לספר לה, אבל אני מפחדת. אני מפחדת שלא אוכל להיות יותר קטנה אצלה. אני מפחדת ש'אני' הגדולה תצטרך "לקחת פיקוד" מעכשיו, כי היא יכולה... ואני עוד לא מוכנה לוותר על המקום הזה, של הקטנה. עוד רוצה להתעטף בה, להניח את הראש. עוד רוצה שהיא תגיד לי מילים מנחמות, עוד רוצה את החיבוק שבמבט שלה... אז בנתיים אני מצנזרת את "הגדולה". שולחת אותה להשוויץ במקומות אחרים. אבל יש בזה משהו שמקלקל גם את החוויה של "הקטנה", שכנראה כבר לא כל כך קטנה... ליאת ליאת, בכלל רציתי רק לשאול מה שלומך, ולשלוח חיוך (וחיבוק, מותר, נכון?) והנה כבר כתבתי מגילה... סופי השבוע מביאים איתם "זמן הרהרת" לא מבוטל... טוב שאת פה. מאוד. נועם

צעד קטן לאדם - צעד גדול לנשמה.

שבת שלום נועם, הרבה נועם היה בדברים שלך, של יום שישי בצהריים. יש לי הרגשה שגם אם את לא מדווחת, המטפלת שלך חשה ורואה את הצמיחה, פשוט כי אי אפשר להסתיר דברים מסוג זה. קצת כאילו כיסית את עינייך שלך, כדי להסתתר מפניה. ויש לי - אולי - מסר מרגיע קטן. אמהות טובות אינן מפסיקות להאכיל, להכיל ולחבק את ילדיהן, גם כשהם מיתמרים לגבהים. אלא שעתה, נוסף על אהבתן, הן חשות גם גאווה, סיפוק וקורת רוח ממה שצמח להן תחת האף... אני מזמינה אותך לוותר על הצנזורה, ולנסות ליהנות ממה שמותר *רק* לילדים גדולים. אני בסדר, תודה. חוזרת למצב ה"הרהרת" שלי, על הערסל בחוץ. אחזור לכאן בהמשך הערב. שבת שלום וד"ש לנמש ליאת

אבל ליאת... האם בתור ילדה גדולה מותר לי לכעוס? לרקוע ברגליים ולהיות ברוגז? (לא שאני מסוגלת, אבל לצורך הויכוח...). האם אני חייבת להתמודד כמו גדולה? לא בטוחה בכלל שרוצה. לפעמים אני עוד צריכה שהיא תהיה המבוגר המפייס... תודה שאת כאן... את יקרה לי מאוד. שלך כתמיד, נועם (ונמש שמוסר ד"ש בחזרה)

היי נועם, והשבוע הדברים שלך כל כך דיברו אלי... דיברתי איתה המון על אני הגדולה ואני הקטנה. בחוץ אני גדולה ואיתה הייתי קטנה ולא רציתי "לבזבז" את המקום שבו אני יכולה קטנה בלהיות גדולה. לקח לי הרבה זמן להיות שם *גם* גדולה. היא אמרה שזה כמו ילד שהולך למחנה קיץ בצופים ועכשיו הוא קשוח ולא צריך את אמא, אבל אמא עדיין תתייצב ביום הביקורים עם השניצלים והפתיתים (פולניה, מה אני אעשה...? ;-) ). וגם בביקור הוא יהיה עם חברים וימשיך להיות קשוח. אבל אחרי המחנה, בבית, הוא יבוא להתרפק בזרועותיה של אמא. אז היא הבטיחה לי שאני יכולה לחזור ולהתפנק. לא חשוב שלפעמים כשאני עושה את זה היא אומרת שאני עושה הצגה כדי לברוח מדברים אחרים. היא טוענת שהיא מזהה כשזה אמיתי... חוץ מזה, בכלל לא עדכנת אותי אם נבהלת ממני שבוע שעבר או לא ;-) שיהיה שבוע ממש טוב. נורית