לאביב

טוב, אז גם עברת את ה"חוויה" הזאת. יום אחד האדם שאת אוהבת נמצא לידך, בריא, חולה, גוסס ויום אחד - הוא פשוט איננו. ואחריו עוד... אני יודעת שאין לי על מה להאשים את עצמי - אני לא יכולה לשלוט על חיי אנשים, אבל תמיד יש את הרגשות אשמה - רק אם הייתי עוזרת יותר, קשובה יותר. אני איבדתי את אימי לפני כ- 10 שנים ולאחרונה גם את הוריה - סבא וסבתא ובזה בעצם מסתכמת המשפחה הקטנה שלה. איפה שהוא התרגלתי לזה שאנשים פשוט מתים ולפעמים את האנשים האהובים אני פשוט "הורגת" בראש. מכינה את עצמי למותם. מן הרגל שפיתחתי עם השנים בלי לשים לב. אז אולי ההרג העצמי שלי זה איזושהיא שליטה שאני מנסה להשיג על החיים שלי לפחות. "הנה, אף אחד לא יגיד לי מה לעושת! אני שולטת בחיים ובמוות". אני יודעת שהשליטה כבר מזמן הינה חוסר שליטה וכנראה עדיין מנסה בכל כוחי להתכחש לזה. קשה להיות שלמה עם המוות. קשה לי להיות שלמה עם עצמי. כמה שלא אצטיין, כמה שלא יאהבו ויעריכו אותי. זה רק עושה את הפך. זה מן פחד ליפול. לעצור לשניה ופשוט ליפול לתהום ענקית. כבר נפלתי לא פעם ועכשיו אני צפה על פני השטח. עובדת בטירוף, לומדת, חיה עם בן זוגי. אוהבת, נותנת, אבל רק לא לעצמי. לפעמים. מנסה לשלוט... כמה פאטתי. אני לא זקוקה לרחמים. יש לי אהבה, שזה הדבר הכי חשוב בחיים, אבל לפעמים הריקנות הזאת בפנים פשוט מפחידה. כמו חור שחור. את יודעת על מה אני מדברת? הכל יכול להיות פשוט נפלא ואז את מביטה פנימה - וכלום. כתבתי קצת הרבה. מקווה שלא נבהלת :-) יום טוב גם לך בינתיים!

לא נבהלתי. פשוט הכל כל כך מוכר, ממש כאילו חזרתי אחורה לרגע. הרגשת חוסר האונים הזו כשהורה גוסס ואתה מוכן לעשות הכל כדי להציל אותו, אבל לא יכול לעשות כלום, ואז מתפתחת לה מין "תחרות סמויה" של מי ישיג קודם המוות אותי או אני אותו, אם אני אביא את המוות על עצמי, הרי זה כאילו שניצחתי אותו, ונראה לי שלזה את מתכוונת, ואם לא ככה אני מרגישה. יש גם מין רצון כזה להיות חולה, כאילו בשביל להגן על אחרים, אם אני אהיה בולמית, אחרים יהיו בריאים, המחלה שלי תשמור עליהם, והלו כמה מחלות כבר יכולות להיות בעולם. התהום העמוקה והחור השחור, יכולים כל כך לבלוע אותך, כתבתי על זה הרבה בפורום, בתקופות שהייתי בתוכה, תיארתי אותה מכל הכיוונים ומכל הצדדים, התחושה הזו שנכנסת לשם איכשהוא, אבל אין דרך יציאה, הדרך מובילה רק פנימה ולא החוצה, מין חד סטרית, אבל עם הזמן למדתי שבאמת אולי אי אפשר לצאת בדרך שבה נכנסנו, אבל אפשר לפתוח דרך חדשה החוצה בעזרת מישהו מקצועי, והדרך הזו אולי אפילו טובה יותר ומספקת יותר. ריקנות פנימית, אני מניחה שזה בא באמת מזה שאנחנו מנסים לתת כל כך הרבה לאחרים ונשארים עם מעט מאוד בשביל עצמינו. אני ניסיתי להיות מין "סופרוומן" כזו, בדיוק כמוך, שלא ירחמו עלי, לתת לכולם הרבה תמיכה, עזרה, אהבה, לעבוד, להצליח, ובמקביל לחוות את המוות של אבי בעצמי, וזה כמעט בלתי אפשרי. לא נשארו לי כוחות לעצמי, אחרי שניסיתי להיות שם כל כך הרבה בשביל המשפחה ובשביל אמא ובשביל העבודה, ולחייך כל הזמן, אז בסוף באמת נשארתי ריקה מבפנים, בלי כלום ובעיקר בלי כוחות. מותשת מהנתינה, מהבליסות ומההקאות. עד שלא עצרתי רגע, והבנתי שגם אני צריכה עזרה, שאם אני אמשיך לתת ולא אטפל בעצמי, לא יהיה לי יותר מה לתת, כי אני כבר לא אהיה פה לתת. שאני אתמוטט ואם לא אתאבד, מייאוש, מחוסר כוחות. ואז עצרתי, לקחתי אויר עמוק, והשגתי לעצמי מטפלת שנתנה לי קצת כוחות ממנה. רק אז למדתי להישען קצת על מישהו אחר, במקום לתמוך באחרים כל הזמן, למדתי שגם להיות חלשה מותר, לעצור לרגע את המירוץ המטורף, ולנסות להבין איפה אתה נמצא בכלל, מה אתה מרגיש, אם מה אתה מנסה להתמודד, ואיזה מאבק אתה רוצה לנהל. אני החלטתי לשים דבר ראשון במלחמה הזו את הרצון שלי להפסיק להקיא ולהיות נורמלית בתחום האוכל, וזה עובד... בהצלחה, ואני פה, אביב

תודה לך באמת באמת. זה מאוד עוזר לי לדעת שאני לא לבד, את יודעת למה אני מתכוונת. את צודקת, כנראה שמותר לי להיות חלשה לפעמים. אני צריכה להפנים את זה. שיהיה לך טוב!