אפילו לא הקלה קלה

היי דוד, בפגישה האחרונה דיברתי על נושא שמאוד מפריע לי ומאוד מכאיב לי, הפגישה זרמה טוב ואני הרגשתי מובנת.נושא זה כבר דובר על ידנו מספר פעמים כך שזו לא פעם ראשונה. כשיצאתי ממנה הרגשתי מועקה שאני לא מצליחה להשתחרר ממנה. האם אני לא אמורה להרגיש איזושהי הקלה אחרי שדיברתי ושפכתי שם הכל? האם הדיבור לא אמור לשחרר? למה אני מרגישה שאני רוצה למות? אוף. אוף.

שלום לעולם ועד חבל לי על איך שאת מרגישה. זו הרגשה "נאחסית" להתאמץ, לדבר על משהו מכאיב, לזכות להבנה ועדיין לא לזכות להקלה המיוחלת. אבל אני די בטוח שאת יודעת שההרגשה הזו לא אומרת שום דבר על הערך של העבודה שעשית. אם כבר, אז להיפך. הרבה פעמים יש איזו הצגה פופולרית של התהליך הטיפולי כמורכב מרגעים של קטרזיס והקלה משחררת. האמת היא אחרת. רגעים כאלה הם נדירים למדיי ומרבית העבודה החשובה היא אפורה ונעשית במאמץ ובהתמדה. תחושת המועקה בוודאי קשורה לנושאים שקשה לדבר עליהם. אם היא לא הייתה מופיעה, ההעדר שלה היה מסמן איזה ניתוק רגשי וכנראה חוסר עיבוד של החוויה. דיבור, לפני שהוא מאפשר להקהות ולעבד את החוויה, מחייה אותה: ומחייה שוב את הרגשות שקשורים אליה. עם הזמן, עם הדיבור והעיבוד, יש הפחתה של הרגש המעיק ואז יש מרווח לרגשות אחרים - לא הקלה או שמחה בהכרח (אם כי זה גם אפשרי) אלא לפעמים פשוט שלווה והשלמה מסוימת. אני מקווה בשבילך שהרגע הזה יגיע כמה שיותר מהר. להתראות דוד