הבאתי לכם כתבה אופטימית:-)

צובעת את החיים ב(קצת) ורוד איך הופכת אישה עם מאניה דיפרסיה שמתקשה לקום בבוקר למטפלת וציירת? שולה בן-דעת אלפרוביץ' בשיחה גלויית לב על נסיבות חייה הקשות, על התהליכים המכאיבים שעברה ועל האישה החדשה שצמחה מהם. בקרוב, היא מבטיחה, הספר. 13.06.2008נועם גלילי הכניסה ל"הגלריה" בגדרה מאירת פנים. מקום אינטימי, מלא בצבעים, מוצף באור בהיר מהחצר הצמודה. כאן אני פוגשת את המטפלת, המורה לשעבר ומהיום גם הציירת שולה בן-דעת אלפרוביץ'. "טוב אז בואי אני אראה לך קודם את התמונה המובהקת של החלקים", היא מובילה אותי ברחבי תערוכת היחיד שלה, גאה ומחוייכת. שחררתי אותך ואת בתוכי חופשיה את יכולה לבכות את יכולה לבוא את יכולה ללכת אף אחד לא יעיז לקשור אותך יותר שחררתי אותך ואת בתוכי חופשיה" (מתוך השיר 'קשורה') נקודות החיים של אלפרוביץ' לא נגעו תמיד בצבעוניות של תערוכת ציורים. למעשה, היו לה תקופות קשות ונופים לא נעימים. בגיל 16 היא אושפזה לראשונה, חוויה קשה למי שידעה גם עד אז חיים לא פשוטים. "באשפוז הזה קשרו אותי למיטה כי ניסיתי לברוח. מהיום הראשון הרגשתי שאני לא במקום טוב. ידעתי שקשרו אותי, ידעתי מה קרה אבל הייתי מנותקת מהרגשות". הדרך לאבחנה המוגדרת לקחה זמן ולפני 20 שנה קיבלה אלפרוביץ', לראשונה, אבחנה רשמית: היא הוגדרה כחולה בהפרעה דו-קוטבית (מניה-דיפרסיה). עשור אחר כך החלה אלפרוביץ' לסבול גם מתחושות גופניות קיצוניות ולא מוסברות. "התחלתי לחוות כל מיני דברים בעיקר בגוף ולא הבנתי מה קורה לי. התחושות היו נוראיות. אפילו כשאני מדברת על זה קשה לי. הרגשתי חנק, כאילו שמישהו תופס אותי, כאב גדול ורצון להקיא. היו תחושות מאוד קשות שעד היום אני לא יכולה להגיד לך ב-100% מה המקור שלהן". בעקבות התחושות הקשות הללו החל מסע טיפולי ארוך במטרה להבין מה באמת עובר עליה. "לא חסרו לי טראומות בתור ילדה", היא מספרת, "סבא שלי נפטר לעיני בגיל 3, אבא שלי נפטר שהייתי בת 8.5, אבל בשלב מסויים הבנתי שיש עוד דברים שאני לא זוכרת ואלה הטראומות שמנעו את ההחלמה שלי או גרמו למחלה שלי". "אני מרגישה שעברתי דרך הכאב, וצמחתי" לצד ההתמודדות והקושי הקפידה אלפרוביץ' לפתח חיים מלאים ועשירים: היא עשתה תואר שני בייעוץ חינוכי, תואר ראשון בספרות ובאנגלית והיתה מורה במשך 20 שנה. היא הקימה משפחה, ומתפקדת כאמא גאה לשני ילדים ושני נכדים. בנוסף , ניהלה אלפרוביץ' עד לפני כשנה את עמותת "בנפשנו", שלחמה ולוחמת גם היום בסטיגמה האופפת את המושג "חולה נפש", פעילות שהיא גאה בה עד מאוד. "אין לי במה להתבייש", היא אומרת, "לא עשיתי שום דבר רע. זה שאני מספרת שאני מתמודדת עם בעיה נפשית, אז מה? מישהו אחר מתמודד עם סכרת. יש אנשים שבאופי שלהם רוצים יותר להסתיר ויש כאלה שבאופי שלהם רוצים יותר לגלות. אני גלויית לב. חשוב לי שידעו שאני לא בן אדם מופרע ולא בן אדם רע. אני לא עושה דברים משונים ואני אהיה דוגמא לזה שאנשים עם מחלה נפשית לא הולכים על התקרה ואין להם קרניים. יכול להיות שאני משלמת מחיר על החשיפה, אבל המסר הזה יותר חשוב ממני". כבר לא בחלקים הכל אצל שולה חשוף ופגיע. אין גבולות עם העולם, הכל נכנס פנימה. כך היא כשהיא מדברת, ואת זה גם מבטאים הציורים פרי מכחולה. כאילו שמו את הקרביים שלה על בד ותלו. דרך הציורים אפשר לראות את המחלה, ודרכם אפשר לראות גם את ההחלמה: "תראי את ההבדל", היא אומרת כשאנחנו עומדות מול ציור מהתקופה האחרונה. "פה כבר יש דמות אחת, יש אינטגרציה. זה התהליך - להגיע מתחושת החלקים לתחושת האחת, לדעת שאני יכולה להכיל את כל הרגשות ואת כל הבלגן שהיה ולהיות אחת". היא משתמשת בחוויות הקשות שעברה על בשרה לטובת הטיפול, היום בתור זו שעובדת עם מטופלים. שיטות הטיפול שלה כוללות אימון אישי והדדי וטיפול בטראומות, ובמהלכן היא נעזרת לא מעט בנסיון חייה. "את יודעת כמה שנים רציתי למות?", היא מודה בגילוי לב, "היום אני רוצה לחיות ואני רוצה לנצל כל רגע מהחיים ולהנות מהם. אני מרגישה שהטיפול הנפשי שעברתי הביא אותי למקום כזה שאני יכולה כבר להיות אני. אני יכולה להסתכל קדימה ולראות מה אני רוצה, לממש את הפוטנציאל שלי, להנות מהפירות שעד היום לא הצלחתי לקטוף. זאת בעצם התקווה שאני רוצה לשדר. כן, אפשר להגיע לזה".

בילבי שלום, הכתבה מבטאת את היכולת למצוא משמעות גם בתוך הכאב, לרתום אותו למקומות שממשים את הפוטנציאל ובעיקר את היכולת להצליח להתמודד אל מול הסטיגמה שלצערי עדיין קיימת ולנסות לשנותה, ולו במעט. שמחתי גם לשמוע על הרצון והיכולת שלה לתרום גם מהידע והניסיון האישי שלה וגם מהחוויות שעברה בטיפול לעזרת אחרים. דרור