טעם

שכחתי איך לרכב על אופניים , אולי בגלל שעליתי במשקל , ואני מרגיש מדי פעם ששכחתי גם כיצד לחייך , החיוך שלי לא רפוי מספיק , חסר נפח . ישבתי בפאב זעיר בגבעת חיים לאחרונה והתקנאתי בחבורה העליזה שישבה ליד השולחן הסמוך , התחושה היא שאני כמו קוביה שהופרדה מקובייה גדולה יותר , מעין קוביה הונגרית שלא מתפתלת , וגם הקובייה הגדולה חשה את החלל בתוכה וגם אני חש את החלל בתוכי . אני חש לעיתים קרובות ריקנות דומה לאדם שמאונן מתוך כורח פנימי שמכריע אותו . אני לא חי בשלום עם עצמי , בתור אובייקט אני אובייקט ממלא ועם זאת חד גוני לא מרתק , או שאני פעור מדי מכדי להכיל את עצמי במלואו . בעבודה שאני עובד בה , מכירות ליד דוכן , אני מוצא את עצמי מסתובב והולך מצד לצד סביב הדוכן , חסר שלווה , מנוחה ,שקט , כמה לעוד ועוד גירויים , אך חסר את הרוגע והסבלנות שיאפשרו לו להפיק מהם תועלת , בריכה ,חברת אנשים ,בית מלון , טיול , אוכל וגורמים נוספים משמשים כסמים שעוזרים לשכך לכאורה את חוסר הסבלנות והרוגע אך לא גורמים לשקט אמיתי . כתבתי גם כמה שירים ואני אולי יכול לשלוח אותם כדי לנסות לבטא את עצמי . אני כותב שירה כמו תינוק שמתקשה לבטא את עצמו , לעיתים רחוקות אני כלל מבטא דבר מה וכשאני עושה זאת אני עושה זאת בשפה תינוקית עמומה או שנראית בהירה ובעצם היא מעורפלת ועמומה בה במידה אך מבעד למלמולים התינוקיים באופן שנראה בלתי מכוון לגמרי מבוטאים מילים והברות שנראות בהירות וממוקדות . בכבוד רב שגיא

שגיא שלום, אני מתייחס בדבריי פה גם להודעתך שנכתבה למטה. אתה משתמש במילה טעם ואני חושב לא בכדי. נשמע לי שאתה מרגיש היעדר של תחושת טעם, משמעות אמיתית בחייך. שום דבר לא באמת חשוב, לא באמת ממלא, בוודאי לא לאורך זמן. אני לא יודע האם זוהי תחושה חדשה עבורך, או תחושה שאתה מסתובב עמה כבר זמן רב, יש לכך חשיבות אבחונית, אך בכל מקרה אני שומע סבל רב. חיפוש אחר משמעות, אחר תחושה שאתה מובן לאחרים שאינך רק קליפה ריקה, הוא חיפוש שאינו מובן מאליו והוא חיפוש קשה, שלעיתים מכריח לחוות את תחושת הריקנות. יחד עם זאת, מעבר לטיפול תרופתי שייתכן שאתה זקוק לו (שוב זו שאלה אבחנתית, שיש צורך בבדיקה על מנת לקבוע אותה), אני חושב שיש טעם לפנות לטיפול פסיכולוגי בהקדם ולהתחיל בחיפוש אחר המשמעות בחייך, אחר הטעם ואחר היכולת להבין מדוע אתה מתנתק, לא מרגיש מחובר ומרגיש את החלל הזה בתוכך. דרור,