מתנצלת על השטויות

כמו לטאה מחפשת חורים להעלם לתוכם. שעות בין הערביים אזור הדמדומים בו נופחת השמש את נשמתה והשמים הופכים למערבולת אש. בילדותך היו אלה שעות הדרמה היומית. עד לרגע בו החלה לא ידעת מי יעמוד במרכזה. את מסתכלת בערב אחד כזה, ומהמרחק שפוערות השנים יכולה להסתכל בגיבורה מספר רגעים לפני שזה מחליט להתחיל. גבורת הערב ההוא הייתה תקווה ולדרמה אפשר לקרוא כאב ויאוש. אז הנה את ליד הראי לא חולפת דקה והוא מתסער פנימה, ידיו תולשות את התקווה מכל הבא ליד וצרחות היסטריות מודיעות שאין לה מקום בבית הזה. הבעיטה הדפה את התקווה אל תוך ארון בגדים ועכשיו אפשר לראות אותה מקופלת ורועדת. שברי דמעות נושרים עתה מהידיים ומתפזרים על הרצפה החשוכה-התקווה עוזבת את החדר. רגע לפני שעזבה והשאירה את הייאוש לבדו, תקווה בארון חונקת את ההתייפחויות ונלחמת עם הרעד. שעות בין ערביים השמיים מדממים. הכחול הוורידי משתחל אל האדום הנשפך-שכחו לסגור את החלון. חוזרים לחדר - תקווה, שכבר הספיקה להתרומם, נוחתת שוב. הפעם תחת ידו, כאן צריך להוריד את המסך ולבקש סליחה מהקהל, איזו תפנית מבישה, הגיבורה הובסה, סליחה קהל נכבד מייד נמשיך. שאריות השמש המתפוררת עדיין לא גוועו, בשמים פרפורים אחרונים של גסיסה. ככה היא עושה לשמיים כל ערב נמרחת על אלוהים ובוכה בכל הצבעים שיש לה. המסך שוב עולה והפעם הוא מאיר את החדר השני, בכי חרישי ולא מוכר עלה שם מתוך החשיכה לאורך כל הסצינה הראשונה, אבל מי יכול היה לשים לב לזה. אז הנה זה זמן מסך לחדר השני-על קצה המיטה ממוללת את שמלתה במבוכה, עיניה נפוכות והיא פולטת יבבות משונות. למה משונות, כי לא ידעה שהיא יודעת לבכות- דרמת הערב נגעה בה במקום שלא נוגעים והכאב הרווי השתחרר פתאום, הוא ברא לה את מזבח הטירוף והיא כבר גדולה ויודעת לעלות עליו לבד. מורידים את המסך מחר באותה שעה הוא יעלה שוב, הגיבורה המרכזית תדע על זה רק לאחר שהדרמה תתחיל, אפשר גם לסגור את החלון. אלוהים כבר אסף את כל צבעי השמש, ועד מחר הוא יתקן אותה מחדש שתוכל שוב לשאול מתי מתחילים. בארון המגירות שהייתה בתוכה, הייתה גם מגירה שכותרתה - קרבה. במדבקות בלתי נראות ציינה לה את תוכנן של המגירות השונות, כדי שלא תתבלבל ולא תכניס בטעות תוכנה של מגירה אחרת ובכל תיצור חלילה תוהו ובוהו, ומה היה במגירה-כעס. זה מה שהיה בה, ולכן הייתה נעולה ממש חזק כדי שאי אפשר יהיה לפתוח גם לא בטעות. אין דבר בובת סמרטוטים, פעם היית הגיבורה המרכזית. לפנות בוקר, במרפסת הגבוהה החולשת על הים ועל כוכבי רבבה, נשטפים פנייך ללא קול מערב האתמול. הגלים מלחכים את החול וסוחפים אותך עימם. רק המייתם צועקת ואולי זה רק נדמה לך. השנים יחלפו מהר כמו שורת העצים שלאורך הדרך, יפעפעו פנימה חרש הדמים בוורידים המסועפים כנחלים קטנים, שלא מוצאים דרכם אל הים וטרם הבינו שאין דרך שתובילם לשם. כן זה עצוב לדעת שבתוך כל התחלה יפה של גיבורה מרכזית טמונים היו זרעי הרס שיפוררו הכל, יפוצצו ויזרקו אותך אל ההתחלה וחוזר חלילה. זה אותו סוג מוזר של ידיעה, שאין בכוחו להתריע על שלעלול להתרחש ובוודאי שלא למנוע אותו - ידיעה עמומה, ערפילית, דומה יותר לנבואה, כזו שפוערת שם בפנים מקום עמוק לעצב ונושפת עליו ערפל. לא היה שום דבר ברור בתיאטרון האבסורד שנקרא "חייה של..." אפילו לא עצם קיומה. ממרחק השנים כשההצגה נשכחה וכבר לא נשמעים מחיאות הכפיים, יודעת שכבר לא תוכלי לקבור הכל באדמה, ממרחק השנים היה שובל שמלתך ושמחתך שחורה ומרשרשת בחדר, לפידי אצבעותייך מנצנצים בחושך, עולים וכבים. הסודות שלך הגלויים, כמו הגידים התלויים בחתך הצועק, נחשפת אליו עירומה מבושה. להסתתר מפניהם, הן משתי עינייך ניבטים עכשיו חייך חשופים כרקמת הבשר החיי, אחר כך בעלטה המוחלטת נשלחת אצבע מחודדת לתוך עינייך המבקשת לשסע את לשונך בסכין גילוח חדה ומהירה - שלא תדבר עוד, שלא תבכי עוד שלא תבטחי לעולם. יטענו שאת יוצרת לך אותו זהו מארג דמיונך הפרוע. בתוך הבדידות הזו דבר אין, ואת בדיוק כפי דיאז - תלויה על מעקה המרפסת בקומת הכאב שננצר, ללא מאחז, ללא תחתית. רק השמים השחורים מעלייך והחול והים מתחתייך, לצניחותייך החופשיות אין הד. בלילות את עוטפת את גופך בשמיכה, בוחשת את הכדורים בכוס הגדולה ומשקה אותך עד לזרה, מקשיבה ללחץ הגואה בוורידים הצועקים להחריש, רוח תועה, שמש יוקדת, רחובות נבלעים בתוכך בוקעים את קרביך ונספגים ברעש הנחנק. מה שנשאר הוא תפאורת קרטון ואת אחד מסימני השאלה שמלווים את הסיפור הלא אמיתי הזה, אולי אלוהים יוכל לצוות - יהי אור.

שלום לך, את מתארת בדברייך את התחושות הקשות ולעיתים הסותרות שעברת ועדיין עוברת במהלך כל חייך. את הפער המעיק והבלתי נסבל בין התקווה לייאוש והכאב. את התחושה שלא משנה מה קורה, לתקווה אין סיכוי, היא מובסת שוב ושוב, אך שוב ושוב את מנסה לתת לה מקום. בסיום דברייך את מדברת על הכאב, הפיזי כמעט של התחושה שאת לא מצליחה, אולי גם במקום כלשהו לא רוצה עוד לקבור את שחווית. אני יכול להבין את הפחד המתלווה לכך, ואת התחושה שאת עומדת על בלימה. נקרעת בתוכך בקונפליקט האם לבטוח, ולפתוח או שמא לסגור ולא לדבר עוד. אני מניח שבזמן הקרוב את תנסי למצוא את שיווי המשקל העדין בו תרגישי בטוחה, ולא נכווית. לא משנה מה תבחרי לבסוף. דרור

שלום נקודה! קודם חייבת להודות שהכתיבה והתיאור שלך נתנו לי לחוות ממש את כל הכאב!!! אבל גם כשאני קוראת אותך ואת כותבת כאן בלילות אני לא מוצאת משהו שיכול להגיד מי את מה כואב לך מה את עוברת..... את כותבת מאוד קרוב ממש עד העצם אבל כל כך זרה ולא מתקרבת... וזה קשה להתקרב אליך כשאת לא משתפת או מגיבה או שואלת ממש כמו רוח רפאים. מאוד כואב ומדהים לקרוא את המילים שלך אבל הן מעיפות אחורה כאילו צועקות לא להתקרב:-( את מספרת אבל לא מספרת נמצאת אבל לא קיימת:-(((((((((((( את אנונימית שמכניסה אנשים לבטן שלך אך משאירה אותם בחוץ!!!!!!!!!!!! שולחת לך אומץ וזה ממש לא שטויות זה הזכרון ילדות הכי עצוב ומפחיד ששמעתי:-( שלך לילך מקווה שלא פגעתי או שדברי הובנו לא נכון

יקרה שלי אני קצת נעלבתי ממך שלא כתבת לי למייל שהשארתי לך :-( אבל אחרי שאני קוראת אותך אני חושבת לעצמי שבתוך כל הכאב הזה למי יש חשק או כוח להתייחס למישהי בפורום. עכשיו אני מבינה שאת רק רוצה מקום לכתוב כי קשה לך להשאיר את הכל אצלך... שאת לא רוצה התייחסויות או חברויות פשוט מקום להוציא את הדברים הכל כך קשים שעברת ואני מקווה בכל ליבי שכבר לא:-(((((((( קשה להגיד על כאב של מישהו שזה כתוב כל כך יפה אך אי אפשר להתעלם מהכישרון המדהים שלך לבטא את מה שהשתיקו בך...... מאוד מאוד מאוד מאוד עצוב וכואב וקורע לקרוא את מה שמסתתר בין המילים אבל אני רוצה מאוד מאוד להאמין שזו התחלה של מסע מאוד קשה ארוך כואב כמו תופת אך ואמיץ שהחלטת שאת עוברת.... ועוד יותר מקווה שיש לידך ולצידך אנשים שיחזיקו אותך חזק ועם המון אהבה כי כל כך בלתי אפשרי לעבור את זה רק בכתיבה! יקרה שלי אני פה קוראת את כאבך אוהבת אותך בלי להכירך:-) וגם דרור האהוב ועוד אנשים נהדרים פה לידך שלך תמיד בילבי ילדת הברזל