דוד
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
האם עצם זה שאני כותבת משמע אני קיימת ?.. אני כותבת כאן, מציפה יחסית די הרבה בשבועות האחרונים אתכם מנהלי הפורום , לא יודעת מן הודעה ועוד הודעה, כדי להמשיך להרגיש קיימת , להרגיש את החיות .. אני יודעת כשאפסיק בעצם לכתוב .. המחשבות יתחילו לעלות יותר ולהציף אותי לבד , קשה לי בין הפגישות וכן יש לי טיפול מחר , אבל בינתיים חייבת להניח את הראש פה אולי לקבל את התקווה מחדש שמתפוגגת .. מפחדת מהזכרונות שעולים , מפחדת לשקוע עמוק עמוק לתוך הקרקעית... היא סוחפת אותי , אז אני מכריחה את עצמי לכתוב לך עכשיו דוד , משהו כמו אות אחרי אות, מילה אחרי מילה. שורה אחרי שורה. רווח. עוד רווח. יופי.ממש משו משו אני .. ו..עוד מילה. נקודה. פסיק. מרגישה את הצורך הזה בעיקר לכתוב. לא להפסיק לכתוב. להמשיך להקליד. כי בעצם אסור לי לחשוב כרגע מה קורה סביבי. להקליד. לכתוב. עוד. עוד. ו.. אני ..אני כל כך עייפה מלכתוב, מלהסביר כל כך עייפה שאני רוצה .. רוצה כבר להפסיק.. רוצה לנוח.. אולי בעצם אפילו רק לשקוע..להיעלם..להתפוגג..לצנוח..ליפול..לא להיות אני בכלל כאן?!!! הימים האחרונים מהחג ככ קשים , המפגש בחג עם ההורים , טילטל אותי לחלוטין .. המפגש הזה מול אבא .. שממשיך לחייך כאילו כלום לא קרה ... להסתכל לו בעיניים , ולא להבין איך הוא עשה לי את זה ?.. למה ?... ואני באמת חשבתי לעצמי שהאונס האקראי ברחוב שקרה לי זה המוות שלי ?.. עצם הידיעה המזוויעה שהתגלתה בטיפולים בחודשים האחרונים , על הניצול בבית פשוט ממוטט.. איך אפשר להתמודד עם זה ?.. איך אפשר להמשיך להביט בעיניים , להיישיר מבט .. לעולם .. כאילו מה ?.. כאילו ולא קרה שם כלום..בילדות המחורבנת שלי .. ואם לא הייתי מגלה את זה .. ככ כועסת על עצמי שזה עלה בטיפולים , למה ?.. למה זה מגיע לי ?... סליחה...דוד, אבל אני מרגישה שאני נופלת. ו..איך מרגישים כשנופלים אה?... אני שואלת את עצמי, ובאמת .. לא מוצאת מילים ..לענות. אבל , איזה משהו בי מצליח לחדור אליי ולבשר על נפילה איומה , משהו בלב שלי נקרע ..בבפנים ככ כואב. משהו בראש שלי צועק לי "היי תיזהרי " ואני לא יודעת ממה. וכואב לי ככ דוד.. יש לי מלא הצפות , פלאשבקים , בימים האחרונים. פתאום תמונות מציפות אותי. תמו נות שלי כילדה , של חברות מהילדות . של ההורים . של סבא וסבתא שנפטרו .רואה את עצמי .. בוכה וכואבת ..נלחמת בכולם .. ומה שיש להגיד לי שאני "הילדה הרעה " זו שעושה תמיד דווקא לכולם .. ואיך אף אחד לא שמע?.. אף אחד לא שם לב ?... ואיך אפשר להמשיך היום לעמוד על הרגליים, להמשיך לנשום, לחייך,עם כל הזכרונות האיומים האלו? עם הפחד הפנימי הזה בתוכי .. שאני לא יצליח להתמודד יותר ? עם ההרגשה המוזרה הזאת שכל כך כואב? שכל כך קשה? שכל כך... בלתי אפשרי... לשרוד...? דייייייי, שונאת את המילה הזאת "לשרוד". שונאת אותה.שונאת שאני חושבת שאני חיה אבל בעצם אני רק שורדת. כל יום מאבקי כוחות , ביני לבין עצמי , שונאת הכל. חזרתי שוב להיות מיואשת מהכל. מפחדת. רע לי. מדברת לעצמי .. מה אני ?... חזקה?חלשה?חזקה?חלשה?חזקה.? חלשה?חזקה? כן כבר שמעתי את זה .. "את חזקה " " את תעברי את זה " .. כן ..כולם אומרים שאני ככ חזקה. "את חזקה"... "תיראי מה עברת.. "את חזקה.. כן .. חזקה..חזקה.." אבל אני מרגישה את עצמי .. חלשה.. זה מה שאני מרגישה. ואני נשברת. נופלת. מנסה לתפוס חזק חזק אבל אני מחליקה. אז אני ..חלשה.חלשה.חלשה. זה הקול הפנימי שאומר לי .. זה שאני ככ שונאת. שונאת ..שונאת. ונראה כאילו לא עושה שום דבר בימים האחרונים כדי לשנות את זה. שומרת על עצמי. "עאלק" שומרת. איך?!!!!! אם אני נותנת לעצמי ליפול? ושוב.. חזרו הסיוטים בלילה , ההקאות .. העייפות , החולשה .. ההרגשה שבא לי להקיא כל הזמן .. שאין לי כח לאף אחד יותר . לא! אני לא פוגעת בעצמי בכוונה , אתה מאמין לי דוד ?... אני נלחמת .. אבל אני לא מצליחה להתגבר על זכרונות הגוף. כמו אנדרטה .. שקטה אני .. בלי מילים ... והתחושה של חולשה ככ עצומה ... אז אתה רואה ... אני .. חלשה חלשה חלשה לא חזקה.. בכלל לא.. המפגש עם ההורים בחג ..עם מסכות על הפנים ..שבר אותי אבא ניסה לחבק אותי . אמא אמרה לי "את יודעת שאני אוהבת אותך ".. והמילים ...שברו אותי .. והאמונה ..איפה היא נעלמה לה ?... אחרי שאני מסתכלת על ה"דמויות ההוריות" שלי .. אני מאבדת את כל האמונה שבניתי מול המטפל ..שלי האמונה .. מצליחה להתערער בי מחדש .. לגבי אנשים?חברים? אולי אפילו רק בעצמי? מהי בכלל אמונה? היא קיימת? ואם כן.. למה ההורים הפרו לי אותה? איך הם לקחו ממני את הדבר הכי יקר ?.. ועכשיו שחשבתי שאני במקום טוב עם המטפל ..שאני מוחזקת , שעברנו את החלקים הקשים .. שהנה אנחנו יציבים .. ביחד .. לא מאבדים שליטה .. אני שוב נכנסת למקומות האלה .. שמערערים כל סוג של טוב שיכול להיות .. אז ... חזקה? ... חלשה? אין לי מה לומר. מפסיקה לכתוב .. אני כותבת משמע אני קיימת .. ואיפה אני בכלל ?.. שרית .. את בכלל לא פה .. ((((((((((((תתעוררי ..כבר))))))))))))))) סורי דוד. שרית
שלום שרית נשמע שאת ממשיכה באומץ את המסע שלך. עוד סיבוב של הבורג, עוד כניסה והעמקה לתוך האפלה. אני בטוח שקשה לך בין הפגישות ובטח קשה לך גם בפגישות עצמן. חוויית שבירת האמון היא חזקה כל-כך ונוגעת בדברים העמוקים ביותר, בבסיס האישיות. ברגעים כאלה אין כמעט במה להתנחם. אני מקווה שבכל זאת, גם מתוך הכאב העצום, את יכולה לתפוס שבריר של מבט, חטיפה של רגע, ולראות איך מהתמונה הגדולה יותר משתקפת התועלת שבכך, והחשיבות העצומה של התהליך שאת עוברת. בהצלחה דוד
תודה על מה שכתבת . לילטוב
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
