הצל שלי ואני

ליאת, אין לי כל כך מה להגיד. רציתי לכתוב כאן כמה מילים בערב, להספיק לומר שלום לדוד :-) (שלום דוד), אבל לא מצאתי מילים לומר. נורא קשה לדעת לפעמים מה בך אמין. מה בך באמת. באמת קשה לי הפרידה הזו? באמת נקשרתי אליה? (אליה?! ל?אא.. לא יכול להיות (עם הרמת סנטר קלה של גאים)), אני באמת אוהבת אותה, או שזה רק מכורח נסיבות המפגש בינינו? האם היא הייתה מוצאת חן בעיניי גם ככה סתם? (לא חושבת שהנוכחות שלה הייתה נרשמת בי איפשהו) האם הייתי מוצאת חן בעיניה? (האם זה משנה?) יש ימים שנדמה לי שאני לא מצליחה לראות את ה"מציאות כמו שהיא", מה שזה לא יהיה, מרוב שאני עיוורת-ערגה אליה, ויש ימים שבדיוק להיפך- מרוב קרירות, או ריחוק שכלתני. לא היה משהו השבוע. לא שלא דיברנו על דברים חשובים, אבל לא דיברנו על מה שרציתי. ורציתי המון דברים להגיד. הרגשתי שדיברנו על מה שהיא רצתה ונמלאתי קוצר רוח. הרגשתי כאילו התיישבתי על הכסא עם התיק על הגב, ולא הורדתי אותו מהגב כל הפגישה. כאילו חיכיתי להזדמנות ולא מצאתי כזו. הייתי עסוקה לנסות לעקוב אחר השטף הלא נגמר שלה. כמה חמוצה יכולה להיות התחושה של אחרי פגישה כזו.. החמצה חמוצה.. (מעניין השורש המשותף..) בבדיחות הדעת (אבל לא לגמרי) אמרתי בסוף שמתחשק לי לשאול אם אפשר כבר להתחיל את הפגישה. נורא חבל... באמת... זו הייתה הפעם הראשונה שהעלתי נושא מיד כשנכנסתי (תמיד אני שותקת קצת) וזה זיכה אותי ב"מחטף" :-) המון דברים זה העלה בה, בגברת שלי, והיא כמעט לא הפסיקה לדבר לרגע. זה נורא כשזה קורה לה.. באמת נורא. מרחיק אותי כל כך. אני מאבדת סבלנות בתוך עצמי, ואיכשהו בכל זאת מנסה לעקוב ולהיות איתה. לא להאמין כמה מהר אני מתרחקת, ליאת.. לא יכולה שלא להתפעל מעצמי :-) פגישה אחת יכולה להרגיש הכי קרובה בעולם, ובזו שאחריה אני תוהה מה בכלל אני מוצאת בה, ואיך אני יכולה לשקול להמשיך איתה עוד? לא יכולתי שלא להיזכר בחודשים הארוכים ההם, בתקופת הסרטן של אמא, שהתקשורת בינינו הייתה ממש קשה.. שכל מה שרציתי היה שתפסיק כבר לדבר ותיתן לי זמן להגיד לבד. להרגיש בקצב שלי. למה הכעס מאז מתלקח כל כך מהר?... זה מרגיש כמו איזה קלף עכשיו, את יודעת? שכל פעם שיש בו צורך הוא מתגלה שוב, בצבעים העזים של פעם. כמו משהו לא פתור שעוד מחכה, עקשן ותובעני, להתנצלות. להכרה בטעות. אני לא בטוחה שזה משהו שבאמת אפשר להשביע.. אני תוהה אם כעס קטן זו אפשרות שטובה לי עכשיו, לקראת פרידה, משרתת איזה ריחוק מגן.. זה מצחיק, כי באתי לפגישה בבקשה לעכב את הפרידה בעוד פגישה או שתיים (הנסיבות שבגללן אנו נפרדות השתנו קצת), ואתמול פתאום הרגשתי שחבל למשוך את זה ואפשר להיפרד כבר מחר. אני רוצה להאמין שזה רק איתה ככה- שיש אנשים שאיתם רגשות קירבה גדולים לא מלווים בימים של כפירה ברגשות האלה. אבל האמת היא שבמידה זו אחרת עם כולם יש לי רגעים שאני לא מבינה איך הזרים האלה קשורים אליי. אני לא אוהבת אותה. ובכל זאת אני מרשה לה. זה נורא מבלבל.. אני לא יכולה לסבול את זה שאני נופלת כל כך יפה בתאוריות והסברים פסיכולוגים על אמון, קירבה-ריחוק וכל השיט הזה :-) זה נותן לה כוח עליי. מעצים אותה. לא יכולה להאמין שמישהי כמוה, שכנראה ביומיום לא הייתי מרגישה כלפיה שום דבר מיוחד, זוכה להימצא בעמדה כזו לגביי. כן, "זוכה". למה דווקא היא? הצד הגאוותן שלי זוקף ראש וסנטר. כמה זה חלש מצידי לדבר במונחים האלה בגלוי, בלי ללפף אותם בחיוכים ומילים מסולסלות.. רק שלא יחשפו המינוחים העתיקים והלוחמניים שלי.. (זה רק יחזק אותה עוד יותר:). נותרו לנו 4 פגישות. האם כך אני רוצה להיפרד? להתערטל מהגינונים ולחשוף את החנית והמגן שהחבאתי מתחת לגלימה החביבה שלי? (לא חבל?) אני נזכרת במילים שלך לאחרים, על הפחד מהכוח ההרסני של הכעס.. אני משאילה אותן לעצמי הפעם, בסדר? (חוסכת לך) אני כבר עייפה מלדבר על הפרידה הזאת. מספיק עם זה, נכון? אולי התרגלתי לעבור כאן ולעדכן.. אלך לישון, לילך

"ריקוד החיים" בין קירבה וריחוק, אהבה וקרירות, כמיהה ואדישות. האין זה הדיאלוג שלנו עם עצמנו? האם לא תארת כל כך יפה את המפגשים של אדם עם עצמו ו"זולתו" משמעותי בחייו? האין הקצוות הללו "נצבעים" זה באמצעות האחר, מקבלים את משמעותם מכח ניגודם?

לילך, מצטערת כל כך. רק כשכל הפעמונים צלצלו (תודה לכל העוזרים) הבנתי שמשהו התפספס לי... אני מקשיבה לקושי הזה שלך, להקשיב לתחושות שלך ולהאמין להן. משתאה מול ההתעקשות לראות 'יער', איפה שאולי יש עצים, כל מיני עצים, שלא רוצים להתחבר למהות אחת, מאורגנת. האם את אוהבת אותה? באמת? האם יש איזו אהבה שאינה נולדת מכורח נסיבות המפגש? (רק תחשבי על כל מי שפגשת כאן, בפורום שלנו, מכורח הנסיבות...). אבל אני לא תמימה, ונדמה לי שאני מבינה היטב מה את שואלת. אין לי על כך תשובה. לפעמים, גם אנחנו כאן (טוב, נו, אדבר בשם עצמי) משרטטים איזו עמדה, בקווים דקים ועדינים, כלפי טיפול זה או אחר שנחשף באזנינו פה בפורום. במצבים כאלה, אני מנסה לחדד את הזהירות שלי, לנוע לאט בשביליה הבטוחים יחסית של הנייטראליות, למשוך כתף, ולהודות - עם כל הצניעות המתבקשת - שאין לי מושג. אני מזמינה אותך (אם הפקק כבר מונח במקומו) לתת לכל מה שצריך לבצבץ מתחת לגלימה שלך, ולראות אור. יהיו אלה החנית והמגן, או יבבותיה של התינוקת הנטושה. ארבע פגישות זה די הרבה זמן. מבטיחה לשוב הנה מחר, ולבחון את הדברים לאור היום. לא בטוח שכל מה שנכון להיאמר כאן נאמר. מתנצלת שוב על שדילגתי מעלייך מבלי משים. ליל מנוחה ליאת

תודה ליאת יקרה, על ששבת לכתוב לי באמצע הלילה (מקווה שלא אני מסמסתי את הבטחות השינה הארוכה) ותודה גם לכל העוזרים ששמו לב וכתבו :-) זה נחמד.. אומר את האמת, אני לא לגמרי בטוחה שהבנתי עד הסוף למה התכוונת. לא בטוחה שבאמת שאלתי את מה שחשבת ששאלתי, אבל אני מודה לך שכך חשבת.. כמה מסובך וסודי זה יוצא לי, מצחיק.. :-) אני לא בטוחה שביקשתי להחליט בשבילי, או לייעץ אם כדאי ומה כדאי, אלא בעיקר לומר שזה מאוד מבלבל. מבלבל לא לדעת אם האדם שמקשיב ליותר ויותר דברים בי, וגם מקבל אומץ לשאול, הוא אדם שבאופן טבעי הייתי מרגישה כלפיו איזו קירבה או רצון בקירבה. הרבה פעמים אני מרגישה שהיא דווקא מהאנשים שהייתי משוחחת איתם בחביבות, אבל גם מתוך תחושת עליונות קלה. שגם לו הייתי משתפת אותה, זה לא היה באמת. הייתי הודפת אותה בקרירות בשנייה לו הייתה רוצה להתקרב באמת (לזה התכוונתי כשכתבתי "מכורח הנסיבות"). המעמד הזה של לשבת שנה וחצי ולהרגיש גם מחוייבת להיחשף בפני מישהי שאולי באופן טבעי הייתי הודפת, קה לי. משפיל אותי קצת לפעמים להתערטל בפניה. וגם מפחיד. אבל אולי זו "סתם" הגנה? לא יודעת למה בי להאמין.. המשכתי מכאן לכתוב עוד, אבל אולי מוטב להפסיק כאן. לא יודעת מה קרה לי השבוע, שהמונחים הישנים האלה, של חזק-חלש, ניצחון-תבוסה, מבעבעים לי פתאום מתחת לעור. הם בדרך כלל שם, אבל חבויים ומעודנים.. חזרתי ל"מאצ'ו בעל-כורחו".. אני חושבת שאתן לה לקרוא את כל זה (וגם את הדברים שנמחקו) ולא נורא ש-4 ימים זה לא מספיק. תודה (גם לתמר!) (וחג שבועות שמח וטעים :-)) לילך