התאפקות בטיפול

בוקר טוב, יש ל ישאלה ואשמח אם תעזרו לי. יש מצב שמישהו לא יוכל להתקדם בטיפול או להשתנות. אני שנה וחצי וטיפול, ולא מצליחה עדיין ללמוד "לדבר" בטיפול, כלומר אני נותנת לה לעשות את כל "המהלכים". לא מביאה שום דבר מחיי היומיום, אלא תמיד חוזרים לאותו נושא מרכזי כי קשה לי לשתף אותה (או אחרים) בבעיות ובחיי היומיום. היא מאוד רוצה לעזור אבל גם היא מרגישה את המחסומים שאני מציבה לה. יש מצב שאני לא מתאימה לסוג טיפול זה - היא פעם התלבטה ואח"כ אמרה שנמשיך והיא אומרת לי כל פעם מחדש שהיא כן יכולה לעזור לי אם אני אתן בה אימון ואזרום איתה ושבחירת הפסקת הטיפול לא ניתנת רק בידי אלא גם בידיה, כלומר אם תרגיש שהיא לא יכולה לעזור לי היא תודיע לי. אני ממש רוצה וצריכה עזרה, אבל פשוט לא "למדתי" לשתף, לא אוהבת "להעזר", "להתקרב", ממש רוצה אבל לא אומרת את זה. בא לי להשתחרר מכל ההתאפקות הזו. איך עושים או מה עושים?

שלום מיכל הקושי שלך מובן. בוודאי מתסכל מאוד להגיע לפגישות ולהתקשות לדבר בצורה חופשית וזורמת. הזכרת נושא מרכזי המעסיק אותך בטיפול, אבל אני מנחש שהתחושה של תקיעות, הקושי לשתף, לסמוך ולהפתח, מוסיפה גם היא קושי בחייך. פעמים רבות אנו רוצים להפתח ולהתקרב מצד אחד, ומהצד השני חוששים להעזר ולהישען על האחר. במובן זה, הקושי שלך "להיות" בטיפול הוא בעצם זה שהביא אותך לטיפול מלכתחילה. ובמובן זה, הצלחה בלתת אמון, הצלחה בדיבור משוחרר וספונטני בחדר, כבר תהווה סוג של הישג. כמו בדרך-כלל בטיפול, גם רכישת היכולת הזו תקח זמן ודורשת סבלנות ומאמצים. נשמע שטוב שהפסיכולוגית שלך לא מתייאשת ומאמינה ביכולתך לנוע קדימה ולהעמיק את הקשר ביניכן. מצידך, הדבר הנכון הוא להתאמץ לצנזר את עצמך כמה שפחות, לומר את מה שעולה על דעתך מבלי להתחשב בכיצד הוא נשמע, וברגעים בהם את מרגישה קושי לדבר או לשתף לציין זאת בטיפול ולנסות להבין יחדיו מנין נובע קושי זה. בהצלחה דוד