טיפול וחיים אמיתיים

אני מטופלת בטיפול דינמי מאז 2005. הבעיה שאני עדיין הולכת לשם ולא מצליחה אפיל להסתכל בעיניה. אני זוכרת את כל סוגי הנעליים שלה וצבעיהם. אני לא מצליחה להסתכל ישר לפנים שלה. אני לא כזאת בחוץ, ולא כזאת ביישנית ושתקנית. אני כן לא משתפת אחרים , אבל יכולה לדבר על המון דברים בחיים, אבל אצלה אני לא יכולה אלא רק לענות על שאלות, אני לא מדברת באופן שוטף אצלה, ושותקת המון (ממש הרבה יותר ממה שבחוץ- כלומר הדבר לא משקף אותי בחיים האמיתיים). בא לי לפעמים להתפרץ, לצעוק הכל, אבל אני ממשיכה בהתאפקות שלי, ולא מצליחה לעבור את המחסום הזה. דבירנו על זה וניסתה המון לתת לי לזרום בשיחה אצלה ולדבר על מה שמדאיג או כואב, אבל היא התייאשה וחזרה לשיטת השאלות. למה זה קורה לי רק שם?

שלום בת שבע, בטיפול, בניגוד לחיים שמחוץ לחדר הפסיכולוגית, ההתמקדות היא בך, בעולמך, במחשבותייך, פחדייך, חלומותייך, משאלותייך - בכל מה שמרכיב את היותך את. גם אם זה נשמע פשוט, אנשים רבים - מסיבות רבות ומגוונות - מעדיפים להימנע מלפגוש את עצמם באופן כה ישיר, ובוחרים למתן את המפגש. חלקם בוחרים בשתיקה, אחרים מפזרים מסך סמיך של מילים מרחיקות, יש מי שינסו באופן לא מודע להפריע לתהליך באמצעות איחורים, ביטול פגישות, התאהבות במטפל, וכו'. טיפול מוצלח הוא זה שמביא בסופו של דבר למידה של אמון בסיסי, המאפשר יותר ויותר אותנטיות ופתיחות, ויכולת טובה יותר לדבר את עצמנו. לפעמים, כאשר לאורך זמן לא מצליחים להתגבר על מחסומי ההתנגדות, אפשר להיעזר באמצעים הבעתיים (טיפול באמנות, מוזיקה, דרמה או תנועה) המוכיחים את עצמם כיעילים מאד מול קושי ספציפי כזה. מעודדת אותך להמשיך ולחפש, בטיפול הזה או במקום אחר, את המרחב הנכון בשבילך. בהצלחה ליאת

אבל הבעיה ליאת שאני שונאת להתמקד בעצמי. אני יודעת להתמקד באחרים לעזור להם, להיום שם בשבילם, אבל פחדי, אהובתי, חלומתיי אני מעדיפה להשאיר לעצמי. פנייתי לטיפול הייתה בשביל לנסות ולתת לעצמי דחיפה בחיים, כי בשלב מסוים הרגשתי שהכל חוזר על עצמו ואין שום שינוי בחיים. אבל הבעיה שבחוץ אני תוססת, שמחה (למרות שהרבה חברים מכירים את הכאב שלי, ומעודדים אותי לדבר עליו, אבל לא מצליחים-אני פשוט טובה מאוד בלהסתיר). ואצלה אני גם ממשיכה להסתיר הרבה דברים ולהיות בתוך עצמי ורק עם עצמי. איך אפשר לפתוח דלתות ולתת לאחרים לכנס לסודות עולמך הפנימי.? שבת שלום לך