תעזרו לי...:/

לא יודעת איך להתחיל.. אני אנסה להיות כמה שיותר ברורה וספציפית. יש לי חבר כבר שנתיים.. ונוכחתי לדעת שאני מאוד רכושנית וקנאית.. בכלליות אני אדם מאוד חברותי,אהוב,מצחיק,ספונטני,אבל ברגע שאני מרגישה מאויימת על ידי מישהי,או בכלל אנשים,אני הופכת לטיפוס מעצבן,ולא נעים.. לפני כמה ימים הזמנתי את חבר שלי להיות איתי ועם חברותיי ,וחבר שלי כמובן דיבר עם החברות,צחק,כמו כל בן אדם נורמלי- כן אני יודעת שזה נורמלי. אבל משום מה.. כשהרגשתי קצת בצד... הצקתי לו,ולא נתתי לו מנוחה.. עד שהוא הוציא את המילים "לא כייף לי איתך" "רע לי איתך".. ואז בכיתי. מן מעגל הרס שכזה שחוזר על עצמו.. אני לא יודעת מאיפה בא האיום הזה מהחברות.. או בכלל מאנשים אחרים.. איך ניתן להתגברעל זה? ולהתעלות על זה? לא רוצה לתת לזה להשתלט עליי.. זה כבר לא פעם ראשונה שזה קורה ואני מגיבה בקיצוניות פשוט לדברים שלא מצריכים תגובה בכלל. עוד דבר.. איכשהו המעגל הזה כן קצת מוכר לי.ממקום אחר,ממקור ילדות שלי. תמיד הייתי רכושנית כלפיי אמא,לא רציתי שאבא אפילו לשנייה התקרב אליה. או כל אדם אחר.. הייתי מתעצבנת ומגיבה בתוקפנות,בלי להגיד בכלל את הסיבה.. כי כנראה ידעתי בתוך תוכי אף על פי שהייתי ילדה,שזה לא הגיוני ההתפרצות הזאת.. מזה הרכושנות הזאת? שחוזרת על עצמה מילדות? ועד עכשיו שאני בת 18 עוד מעט.. אני מפחדת לאבד את חבר שלי,ובכלל ... זה מייסר אותי,ומכניס אותי לדיכאונות... מבקשת תגובה מהמטפלים.. ואם למשתתפי הפורום יש גם דעה. בכייף אני.

שלום רב, קנאה ורכושנות נכנסות לזירה כאשר האחר הופך להיות משמעותי וחשוב, ואובדנו הפוטנציאלי נחווה כבלתי נסבל. אנשים שונים זה מזה בסובלנות שלהם למצבים של איום באובדן. מדברייך עולה נטייה חזקה לחוש מאויימת מנטישה או דחייה, והתנהגות שבאופן פרדוכסאלי עלולה לסכן אותך באמת, "כי לא כייף איתך". היכולת שלך להכיר בכך שמדובר בבעיה אמיתית, ואפילו לרמוז על שרשיה המוקדמים, הופכת אותך מועמדת טובה לחקירה עצמית במסגרת טיפול פסיכולוגי. קשר טיפולי הוא קשר קרוב, אינטימי ומשמעותי, וסביר שיעלו בו תחושות דומות אותן תוכלי לעבד במרחב הבטוח של חדר הטיפול. בהצלחה ליאת

האם יש טיפולים פסיכולוגים שניתנים ללא תשלום?דרך קופת החולים או הקהילה.. ואם כן איך אני פונה אליהם.. ? הבעיה היא, אני בעצמי, כבר אומרת הרבה זמן לאחד מהוריי על הרצון שלי להגיע לטיפול,אבל זה הגיע למצבים לא נעימים.. לא אפרט עליהם במיוחד,אבל בשורה התחתונה לא קיבלתי את התמיכה,לא הכספית,והחשוב מכולן,לא הנפשית. לא יודעת אם זה מפרמיטביות,כי אנחנו לא משפחה דתית,אבל אולי משהו בתפיסה פרמיטיבי.. אז אני בדרך ללא מוצא.. מנסה לעזור לעצמי,ואין לי את הכלים.. מה ניתן לעשות? באופן עצמאי ללא העזרה של הוריי? מאמינה שאת הפיתרון גם עם הוריי אמצא בטיפול,אבל כרגע אין לי אפשרות להגיע לטיפול בלעדיהם... נואשת כבר. ילדה.