עבודה סזיפית

זה אני בגללי אף אחד לא מצליח לעזור לי אפילו כשנדמה שיש שינוי הוא ככ מועט.אני לא חיה באמת. חלקים רבים ככ מתים כבר זמן רב.ואני מנסה מאד הרבה הרבה זמן. עכשיו כואב לי בחלק שבין החזה לבטן ואני עייפה. ואני מרגישה רע עם עצמי שאני מצליחה להרגיש שמחה וחיה רק בנוכחותה, מול משפטיה המצחיקים והחכמים, ועיניה הצעירות והחכמות, נוכח חושיה הסקרנים שגומעים את העולם....אבל אז, כשכל אחד חוזר אל עצמו פנימה אני שוב מתמלאת בתחושת ייאוש וחוסר טעם.ועייפות.ואז באה האשמה הכי גדולה שלי. ובושה וגועל שאני לא יכולה לבד..עלובה שכמוני.

שלום ויק, העבודה המפרכת שבטיפול אינה סיזיפית, במובן זה שיש בה תכלית וטעם, יש כיוון ומטרה, גם אם הללו נראים רחוקים להחריד. היכולת להרגיש חיה ושמחה לצד אדם אחר היא לעיתים קרובות תנאי מקדים ליכולת להתנהל מתוך אותה שמחה וחיות גם בלעדיו. החלל הכאוב הזה שבתוכך יתמלא, יש לקוות, ויספוג משהו מהטוב שהיא מרעיפה עליך, עד שתיווצר בתוכך נוכחות מרגיעה שקטה ויציבה, שתלך באשר תלכי. החזיקי מעמד בינתיים, ונסי להיות סלחנית ומיטיבה עם עצמך. ליאת

התכוונתי לבת שלי.ילדתי. ולכך שקשה לי לשמור על הדבקות במלחמת ההתשה הפנימית שלי.המתמשכת...למעט כשאני במחיצתה... כשאני לבדי בתוכי נמאס לי להילחם.עצוב לי מדי ואני לא יודעת כבר למה.לא מבינה כלום. רק כואב לי היום יותר מדי חונק רוצה לברוח