טראומה

שלום, אחרי הרבה שנים והרבה מאד כסף בטיפול צפוף פסיכודינמי כושל לא נותר בי הרבה אמון או תקוה אלא רק סבל קשה יומיומי ארוז חזק ובעצבים וכח בקצה גבול היכולת במעין מנגנון ישן ומוכר של "נתק".. הפסקתי לעבוד מזמן, אין לי הכנסה וכבר שנים סגור בבית בלי משפחה או חברה. מנסה לטפל בעצמי לבד ע"י נבירה וחיפוש מקור הבעיות בילדות לא מאמין יותר שמטפל יכול להבין אותי מבלי שאבין את עצמי לפני זה כדי שאוכל להסביר לו מה בכלל מפריע לי (ולהרגיש שאני שלם עם זה), גם אם הוא אולי חושב שמבין קשה לי לקבל את דבריו באמונה תוך ויתור על בחינה מדוקדקת ובלתי מוגבלת כי אם זה לא בא ממני זה לא מרגיש לי נכון ואני נאלץ להסכים וזה לא עובד... (האמת שגם אם בא ממני אני לא תמיד בטוח שלא תבוא תובנה אחרת בעתיד). אני מרגיש שביני לבין עצמי אני עשר צעדים קדימה לפני המטפל ואני לא מסוגל להסביר לו איפה אני, מה גם שזה מבלבל ומתסכל אותי לנסות "לתווך" עבורו.. ככה שאני נאלץ לוותר על עצמי ולהתאים את עצמי אליו, ולתת לו את ההובלה שהוא לא לוקח כי מן הסתם אני אמור להוביל.. עד כמה שאני מכיר את ההיסטוריה שלי היה לי אב מאיים אגרסיבי ועצבני בעיקר מילולית שרוב הזמן מדבר בטון כועס (גם לפעמים מעניש באלימות). סיפרו לי שהייתי מפסיק לנשום ומאבד הכרה כילד קטן ואני סקרן לדעת אם יכול להיות שזה נבע מהאימה מפני הטרור שהוא השליט (לא מצאו בבדיקות בעיה נוירולוגית, נדמה לי שהוחלט בסוף על מניפולציה לתשומת לב עם המלצה לא לתת כזאת כדי לא להרגיל אולי בהנחה ש"מפונק מדי"). מובן לי כיום שהיה קיים אצלי תמיד מנגנון כזה של נתק תמידי וקבוע וכל ההתמודדות שלי בחיים היתה שכלית, תמיד היה מאתגר בשבילי להסתדר חברתית והייתי מוקסם מאלה שזה טבעי להם, בזוגיות תמיד הצד השני היה מתוסכל ממני ועזב בסוף.. הבנתי גם שאני שרוי כל החיים במתח תמידי ללא יכולת לרגיעה ולנטיה "לקפוץ" כשנוגעים בי בהפתעה. יכול להיות שאני בכלל סובל מפוסט טראומה ואז יש טיפול ממוקד יותר שכדאי לי לשאוף אליו? (לא נשארה לי יכולת כלכלית אבל לפחות לא להזרק לשירות הציבורי אצל מטפל שלא "רואה" אותי שוב רק בגלל שקשה לי לבטא את עצמי ועכשיו גם אהיה חייב להסכים איתו לאבחנות ולטיפול שלו רק בגלל חוסר ברירה כלכלי). אני יודע שלא נהוג לתת אבחנות באינטרנט אבל אם באנונימיות יותר קל להפתח מאשר הנסיון המר מאד שלי פנים אל פנים אז למה שזה לא יהיה יותר טוב?

בן שלום, אתה מתאר סבל רב, יומיומי עד כי נדמה כי כאילו התרגלת אליו בעזרת הניתוק עליו אתה מדבר. אבל הכאב שלך עובר. בנוגע לטראומה, אני לא יודע האם אכן עברת אירוע טראומטי אבל "קופצנות" אינה קשורה רק לטראומה. היא יכולה להיות קשורה לרגישות מולדת פיזית (היפרסנסטיביות לגירויים), שאולי הועצמה בעקבות המפגש המאיים עם אביך. עיקר הקושי שאני שומע בדברים שלך נוגע לבדידות, לקושי להסביר את עצמך (שאגב לא עולה בכתיבה שלך), ולהרגשה החוזרת שמתייאשים ממך בין אם זה המטפל, בן הזוג או כל אחד. השאלה היא קודם כל האם זוהי הרגשתך בחיים מול הוריך, שהם התייאשו ממך מוקדם. האם אתה מסוגל להאמין שלא יתייאשו ממך שיהיה אכפת ממך. בעיני זו המטרה המרכזית והראשונית של טיפול. מטפל במסגרת ציבורית אינו פחות טוב, ואינו כופה את דעותיו. אם אין באפשרותך לפנות לטיפול פרטי פנה לטיפול ציבורי ונסה להתמוד עם הקשיים שאתה מעלה. דרור