מחשבות... חוסר ביטחון עצמי... רצון לעזור לעצמי

שלום, אני נשואה באושר 4 שנים, יש לנו תינוק בן 5 חודשים. אני ובעלי מסתדרים מצויין אוהבים ומבינים אחד את השני. יש לי חמות שעד לידת בני הסתדרתי איתה. אך מאז שבני נולד (הנכד הראשון בשבילה) היא פשוט הפכה לבלתי נסבלת או שלפחות לי קשה מאוד לסבול אותה. היא רואה את התינוק פעם בשבוע למשך מס' שעות ובכל ביקור היא מעירה כל כך הרבה הערות שזה פשוט מעייף! לפחות אם ההערות היו מועילות, אבל ממש לא! אני עובדת על עצמי ואומרת לא להתייחס אליה, אבל בסוף אני נגררת ומנסה להסביר לה אך היא מסוג האנשים שלא רוצים להבין את מה שמסבירים להם ואת אותה הערה היא מסוגלת להגיד המון פעמים. עד לא מזמן לא שיתפתי את בעלי במה שעובר עלי, כי חשבתי שאין צורך להעמיס עליו, ומה גם שזו אמא שלו ולאף אחד לא יהיה נעים אם מעירים לו על אמא שלו. אך בביקור האחרון זה כבר עבר כל גבול. היא זרקה כל כך הרבה הערות, לדוגמא היא הביעה דאגה שהבן שלנו לא מתהפך ומהירה להוסיף שכל הילדים שלה התהפכו כבר בגיל חודשיים. אני הסברתי לה שלכל ילד קצב משלו והתהפכות בגיל מוקדם כלל לא עדיפה על התהפכות מאוחרת יותר ואני כל פעם מסבירה שאני עושה תרגילים עם התינוק ומזיזה אותו הרבה, אבל כל פעם מחדש היא גורמת לי להרגיש שאני אמא לא מספיק טובה ושבני לא מספיק זז. בקיצור, באותו ערב אני כבר לא יכולתי לסבול וכשחזרנו שיתפתי את בעלי שעד היום לא רציתי לספר לו אבל די אני כבר לא יכולה לשמוע את ההערות הבלתי פוסקות שגם גורמות לי לחוסר ביטחון בתור אמא. בעלי הסכים איתי ואמר לי לא להתייחס אליה כי זה האופי שלה וגם הוסיף שהוא ידבר איתה שתיתן לנו אפשרות לגדל את בננו בדרכנו. מה שמפריע לי בכל הסיפור הזה שחמותי נורא מעסיקה את המחשבות שלי, אני כל הזמן חושבת על מה שהיא העירה לי וכל הזמן חושבת מה הייתי צריכה לענות לה ולמה לא עניתי לה כך וכך. למרות שבעלי ממש באותו ראש איתי, עדיין זה לא ממש מרגיע אותי וכל פגישה איתה אני מתוחה ומוכנה ל"קרב". המחשבות האלה עליה פשוט מפריעים לי להתרכז בלימודים, בעבודה, כאילו הראש שלי אף פעם לא מרפה. ומתווספות לזה גם ההתלבטויות שלי לגבי טיב האמהות שלי, האם באמת אני לא פיתחתי מספיק את בני? למרות שזה תינוק מאוד מפותח מכל הבחינות, פשוט הוא עוד לא מתהפך ואני יודעת שזה נורמלי, אבל אני נזכרת במבט המודאג שלה ובהערות שלה ואז אני מתחילה לפקפק בעצמי. בקיצור נורא מפריעות לי המחשבות עליה וכל כך הייתי רוצה להיפתר מזה. אני אומרת לעצמי - מה איכפת לך, את רואה אותה בסה"כ פעם בשבוע, - אבל הפעם הזאת היא מספיקה כדי להעסיק את הראש שלי לכל השבוע עד הפעם הבאה. הייתי רוצה מאוד שמישהו יציע לי איך אוכל לעזור לעצמי. תודה

שלום עדן, הפנייה שלך גרמה לי להתלבט האם לענות לך כפסיכולוגית או כאמא, והפעם בא לי לענות לך דווקא כאמא שעברה חוויות דומות. ילד ראשון מעורר כמעט אצל כל אם צעירה מידה זו או אחרת של חרדה: האם הכל בסדר אצלו? איך בכלל אפשר לדעת? האם אני אצליח לזהות כשמשהו יהיה לא כשורה? האם הוא אוכל מספיק? ישן מספיק? בריא? האם הוא מפותח כשאר בני גילו, או אולי מתעכב קצת? האם אני עושה מספיק כדי להעניק לו סביבה בטוחה ואופטימלית? האם אני מספקת לו את כל צרכיו? ועוד ועוד שאלות מטרידות מהסוג הזה. ואז - כאילו לא די לנו בספקות ובדאגות שלנו, נכנסות כל מיני 'נשמות טובות', וטורחות לספר לנו שאצלן זה היה לגמרי אחרת. הילד שלהן תמיד עלה 300 גר' בשבוע, התהפך לפני כולם, שחה בגיל שנה, קרא בגיל שנתיים, אף פעם לא בכה בלי סיבה, תמיד ישן לילה מלא, ועורר התפעלות בכל מקום אליו הגיע. אני רוצה להציע לך למצוא לעצמך מישהו עליו את *באמת באמת* יכולה לסמוך (אחות טיפת-חלב, רופא ילדים, וכד') ולהתייעץ איתו לגבי כל דבר שמטריד אותך. כשאת עצמך תהיי רגועה ושקטה, יהיה לך קל הרבה יותר לסלק מעצמך מטרידים למיניהם, גם אם זו אמא או חמות. אחרי הכל, גם עבור סבתא צעירה העניינים די מרגשים וחדשים, והזיכרון כבר לא משהו. דבר נוסף שאת יכולה לעשות, קצת פרדוכסאלי, זה לשלוח אותה עם הילד לטיפת חלב, כדי שתוכל להירגע בעצמה. תתנחמי בכך שהיא מגיעה רק פעם בשבוע. כדי לדלל קצת את השפעתה עליך, תוכלי לבקש ממנה להישאר כבייביסיטר עם הילד, ולצאת עם חברה לקניון או לבית קפה. כך היא תרגיש חשובה ומוחמאת, ואת תרוויחי כמה שעות בילוי וכייף. מאחלת לך הרבה נחת, שלווה ובריאות טובה ליאת (שלפי דעתה אף ילד שלה לא יודע עד היום להתהפך מהגב לבטן...)