יום השואה

כן, את ההודעה הזו החלטתי לכתוב ביום השואה ולא סתם. התופעה הזו שגדלה למימדים מפלצתיים היא מעין אידיאליזציה של החרא (סליחה). שליטה. משחקי כל יכולות, שיגעון גדלות, נרקיסיזם הרסני, צרות עין חולנית, חסידים שוטים. להבדיל אלף אלפי הבדלות, אפשר לראות לפעמים בפורומים של הנפש את מי שבוחר לסגוד למוות. אפשר לראות התרברבות במשחקים שבין חיים למוות, בוז והרס, וניסיונות בלתי נלאים למחוץ את התקווה. זה לצד זה עושה לי עצוב מאד. יום השואה היום.

ערב טוב, יום הזיכרון לשואה ולגבורה (אני מתעקשת בכוונה גם על הגבורה) מביא את העצב, כמו גם את תחושת הניצחון, לעוצמות בלתי רגילות. זהו יום בו מובאות אל תודעתנו עוד ועוד עדויות של מי שהיו בשאול תחתיות, והצליחו לחזור לחיים כנגד כל הסיכויים. עצוב כל כך, ומעורר השתאות ותקווה. ליאת

נכון, כתבתי דברים חסרים. חסרים מאד. הבנתי זאת מייד כאשר שלחתי את ההודעה, אבל השלמתי לי במקום אחר. הקשבתי, שוב, לסיפורי גבורה של ניצולים. בדיוק דיברנו על כך שמשביב של זוית של קרן אור שחוו אפילו בגיל ארבע, אנשים החזיקו תקווה. בנו והקימו. כמה עוצמה, כמה מרגש, מעורר השתאות (כפי שאמרת). אפילו השוונו זאת להשתקמות שלי בטיפול. מכלום אור, כנגד כל הסיכויים, בקנה המידה שלי... רשמתי את הודעתי כמי שמשקיע מאמצים רבים ונלחם על התקווה בכל מאודו. וקשה לו, פשוט קשה לראות איך בקלות בזים לה והופכים הכל לחושך. היה לי קשה הבוקר, והיה לי קשה עם כמה הודעות שקראתי כאן לאחרונה, אז קצת לא התאפקתי.