ליאת ..

ליאת יקרה , מצטערת על ההצפה הרגשית ..שיוצאת ממני ..ברגעים אלו, באמת ..שהרבה זמן לא כתבתי בצורה פאסימית כזו .. :-((( אבל החגים האלה , ככ קשים .. שהם מעלים את כל "החרא" החוצה .. משום מה ..השנה הכל כואב יותר מידיי .. אחרי כל הגילויים ב4 חודשים האחרונים , הכל נראה ככ שונה משנים קודמות ..שאני לא יודעת איך לבטא במילים את התחושות הנוראיות שעוברות עליי, אני עייפה מלנסות להתרומם מהמקומות שאליהם "הלכתי" לטייל , מקומות חשוכים, אפלים..וזה רק מחזק לי ש..שנמאס לי בכלל לטפל בעצמי . אבל אני יודעת שאם אני לא אעשה את זה אף אחד אחר בעצם לא יעשה את זה עבורי וזה מרגיש כאילו "אני נהנית מהמצב" .. האדישות העצומה שמלווה אותי בתקופות הנוראיות האלה , יותר מידיי עומס רגשי.. אין לי כח לסביבה , לעצמי, לכל המציאות היומיומית שאני עוברת , הכל נראה לי קשה מידיי .. הכל מפיל מידיי .. ואני כן מנסה לא להשבר ..אבל הנה .. אני ..ממש לא מצליחה ... בא לי רק לבהות, לבהות בלי רצון בכלל לראות .. ליאת, את מבינה אותי בערך?..!!!! זה כאילו ואני מתנתקת מעצמי , בוהה סתם באיזו נקודה על הקיר , העיקר לא להתחבר לרגש שוב מחדש , כי הרגשות כואבים מידיי ..ואין מילים לתאר אותם .. בא לי רק לעצום עיניים , בלי לראות , בלי להרגיש , בלי להיות ... אני עייפה ליאת , והכאב הזה ...ככ כואב ... הדמעות כבר עולות לי לעיניים , אי אפשר לעצור אותן, הנה.. אני מצליחה להרגיש את עצמי ..שאני כותבת אלייך ואני כן מתחברת לכאב , והדמעות כבר זולגות .. כמה בכי יוצא ממני בשנתיים האלה .. מי היה מאמין ?... הרגלתי את עצמי לא להיות חלשה , לא לבכות , השתקתי רגשות , "אולפתי " לעשות ככה שניםםםםם...?! פתאום היום כבר הסכר נפרץ, החומה שבי מתפרקת .. ו.. אני הרי חייבת להיות "חזקה" בכדי לשרוד לא?! , כן.. גם את התופת הזו ..אני חייבת לעבור .. אבל איך? אני נזכרת איך גם כשהייתי קטנה , בכיתי בשקט , היום אני כבר דיי גדולה ..31?! לא ?! אני אמא .. עדיין מרשה לעצמי לבכות .. (אבל ..הרבה בעיקר ..אצל הפסיכולוג ..) כי זה מרגיש שאם אתן לעצמי ליפול אל תוך הרגשות , לא אוכל לקום מהמקומות האלה , אני מפחדת , שלא אצליח להתעלות על עצמי .. ... ומה הטעם בעצם ? ליאת .. מה הטעם , להפגין חוזק כזה מבחוצ כשהכל הרוס שם מבפנים ??? כן אני מודה ..אני שבורה ...אני שבורה , שבורה לרסיסים , ואולי אני בעצם רק חולמת ? עוד סיוט.. או שזה איזה חלום בלהות מתמשך???? ואם כן..אז למה ? למה הוא לא מפסיק ?.. למה אני עוד לא מתעוררת ???? דיי כבר ..אוף איתי זה לא חלום , זו המציאות העגומה והדפוקה שממנה אני כבר לא מצליחה לברוח , כבר אי אפשר להעמיד פנים , אני חשבתי שעל האונס שקרה בגיל 18 .. אני בחיים לא אתגבר .. והנה ..עכשיו , מה אני אעשה עם כל הגילויים האלה על המשפחה שחשבתי שיש לי ?.. איך אני אעבור את זה ?... איך אני אשתף את הפסיכולוג בכל מה שעובר עליי ?.. כל התקופת נתק הזו ממנו .. דפוקה שכמוני ..שברחתי ממנו ..דווקא שהכי הייתי צריכה אותו ..במקום לדבר ..על דברים ..התנהגתי אותם ..ונעלמתי .. והיום ..פתאום אני מפחדת.. מפחדת להתקרב אלייו , מפחדת להתאכזב .. מפחדת להנטש .. ואין למילים שלי כבר כח , ואין לי כח .. הכל מבולבל , לא מובן, ,אני לא מובנת נכון? אני משתגעת?. הלוואי והייתי יכולה לברוח .. אבל לאן?... הלוואי והייתי מוצאת איזה מקום , שאף אחד לא יראה אותי במצב כזה , שלא ישמעו את הבכי שיוצא ממני , מקום רחוק מכאן, רחוק מכל מה שאני חווה בתקופות האלה , נמאס לי מאשמה שלי.. של איך הוא הצליח ...של למה הדחקתי את זה ככ הרבה שנים .. של למה אני לא מצליחה להתגבר על זה היום .. ובעיקר של למה לא טיפלתי בעצמי???? זה ככ כואב היום , ליאת , .. כל הטיפולים הנפשיים האלה .. המסע הזה ככ כבד עליי .. נמאס לי להיות במחול המסחרר הזה ..שהוא בלתי ניתן לבלימה .. בכל מקום אני שומעת את המילים אונס.. פגיעה מינית ..גילוי עריות .. מישהו בכלל מבין תמשמעות האמיתית של המילים , של הכאב הזה , של הכאב הנצחי הזה , שאני לא בטוחה אם הוא פעם יעבור.... בדכ שקוראים על זה בעיתון , זורקים את העיתון לפח - כי זה עצוב לקרוא , מכבים את הטלויזיה - כי זה נורא לראות כי כואב לשמוע את סיפור הקורבן אז מה אני אגיד ?...אולי גם אותי אפשר להעיף מכאן ?..להעלים ?.. להשתיק ?.. אפשר ?.. בימים האחרונים נתקלת בתגובות של אנשים .. " אם היה קורה לי דבר כזה .. אם מישהו רק ..היה מתקרב אליי ומה אני הייתי עושה לו " שטויות , זה בכלל לא חשוב.. ובטח שלא נכון .. כל המדינה שלנו חולה חולה במחלה חמורה קוראים לה " ה ד ח ק ה " מי שנשאר עם כל הכאב העצום הזה .. זה רק אנחנו , רק אנחנו ....רק אנחנו שנפגענו ... בימים האחרונים אני רק שומעת תגובות שפשוט קורעות אותי מבפנים, ו..כל החג הזה עושה לי רק רע ... היום , זה פשוט עוד יום חלש מידיי עבורי .... מזל שאת פה היום .. אולי מחר... או אחרי הטיפול היום בערב ..עוד כמה שעות .. זה יראה לי אחרת.... בינתיים אני ..מנסה למצוא את החיבור בין הקרקע לאוייר , בין להאחז בטיפול או להתרחק ..בין לשלוט בכל מה שקורה לי או להרפות כבר .. בין לאחוז במציאות האמיתית או לברוח .. בין להיות בקצוות ..לגעת ..לא לגעת.. או לא להיות בכלל .. בין להיות זו שיש לה הכח או לסמוך ולהאמין ולתת למישהו שיחזיק בשבילי .. את התקווה והאמונה..מחדש . בין להשען על מישהו חזק ממני , להניח את הראש אצלו ורק להרגע .. בין איזה תחושה של להבין את עצמי ולא להשאב ל..ללאבד את עצמי.. לחלוטין .. ככ רוצה לדעת שוב שיש לי את הכח להמשיך המסע הזה .. בין כל החולשות האלה שאני חווה , רוצה שיכילו אותי , נמאס לי להכיל את עצמי ..:-( רוצה למצוא את הבאלאנס ..איזשהו אמצע..לא להיות כזו חסרת עמוד שידרה .. אני רוצה להיות יציבה , חזקה , איתנה לעבור את הגלים הסוחפים האלה , ליאת..אני רוצה להאמין בעצמי, בכוחות שלי , באחר , נמאס לי לערער ביטחון ואמון בכל פינה או דבר .. רוצה לדעת שיש לי את היכולת לשנות את הסרט של חיי... אני רוצה לסלול לי דרך..במסע הזה ..ביחד עם הפסיכולוג ..דרך טובה יותר, רוצה להרגיש כאן ועכשיו .. ולא שם ..בעבר הכואב .. אני רק רוצה את עצמי מחדש .. אני רוצה להוולד מחדש .. ולהיות שרית חדשה .. יהיה אפשר ?!!!!!! :-( חיבוק ממני ליאת .. תודה שקראת ואת כאן .. תחושת ה"ביחד" גם אם זה רק בכתיבה מעבר למסך.. .. מחזירה מעט לאיפוס .. שרית

לילה טוב שרית, אני זוכרת באיזו טלטלה את נמצאת כרגע, ויודעת כמה קשה לשוב ולבסס תחושת אמון וביטחון נוכח כל הדרמות האחרונות. לפעמים אני אוהבת לחשוב על טיפול פסיכולוגי במונחים של לידה. האמהות שבינינו זוכרות ודאי את הרגע הזה, בו התינוק עובר בתעלת הלידה, לא לבלוע לא להקיא, כואב נורא נורא, ואת יודעת שאין לך ברירה כי התהליך בשיאו, ואף אחד לא יוכל להחזיר את זה לבטן. שולחת לך את כל הכוח שרק אפשר להמשיך וללחוץ, לחלץ את עצמך למקום חדש, מפוכח יותר, בוגר יותר, שלם יותר, גם אם כואב. הידיעה שאת בידיים טובות מחזקת גם אותי, מכאן. איתך ליאת

צהרים טובים , תודה על תגובתך אתמול .. הייתי בטיפול אתמול בלילה .. דיי קשה לי ... נפשית ופיזית ..:-( בטיפול היה קשה לי להפתח , עשר דקות ראשונות אני בקושי מוציאה מילה , (טוב זה לא חדש).. עד שמצליחה להתחבר לעצמי ולרגשות ומעלה אותם בפנייו נותרים אולי איזה 25 דקות של עבודה נטו .. נשמע נורא משהו אנליטי ככ , כשאי אפשר בעצם לכמת כאב כזה לזמן ..:-( נפתחו דברים קשים אתמול , בעשר דקות האחרונות הפסיכולוג מיידע אותי שזה הזמן לנחות לקרקע בעצם .. אבל איך אפשר ל"נחות" מכאב ככ עצום ...?.. איך אפשר להתאפס לצאת מהחדר לעולם האמיתי ולא להרגיש שבורה ורצוצה לחלוטין .אחרי שנזכרים בכאב הזה ?.. לפעמיים אני לא יודעת מה עדיף .. לשתוק את הכאב לבפנים ?.. או לדבר ואז לקחת את הסיכון להיות מוצפת בו שעות אחרי ?.. אוף, לא יודעת ... כל הלילה לא ישנתי , הטיפול הסתיים ב11 בלילה .. כן שעה גרועה אבל כרגע זו האופציה היחידה לעוד טיפול .. מה שכן השעה המאוחרת גרמה לי לחשוב על הטיפול יותר מידיי .. גם בגלל שיצאתי לא מאופסת .. בגלל הדברים שנתפתחו.. ובעייני קיבלו רק מקום קטן בגלל הזמן ונשארו בתוכי בעוצמות ממוטטות .. מה עושים אז ?.. איך מסיימים טיפול ב50 דקות ?..שזה בעצם לא 50 דקות נטו של עבודה .. ואוספים את עצמנו לרגיעה ?.. האם זה אפשרי בכלל ?..! כשהייתי אצל הפסיכאטר ... ברגעים קשים ..והיו הרבה .. הוא היה נותן לי יד , מחבק , מושך עוד עשר דקות אם צריך , מתגבר מעבר לטיפול ..בשיחות , סמסים ..כן כבר אמרנו ..שהוא לא היה אחד כזה שמסתכל בול על הדקות .. אני יודעת שתגידי שזו פריצת גבולות .. מה שהיה , אבל למצב הרגעי זה עזר , אין ספק שזה גם גרע בהסתכלות קדימה יותר ..הרי הטיפול התפרק שם.. אז תאמרי לי ..בבקשה מה בעצם הגבול הנכון ?..איפה עובר הגבול הדק והנכון לאיזון?.. אם מרגיש לי שאני צריכה חיבוק ו או יד שתחזיק ותתן נוכחות זו בושה לבקש ?.. האם זה עד כדי כך לא כדאי בטיפול כזה ..כשזה מכוון נטו רק להרגעה ?.. אני לא חושבת שהפסיכולוג גם ייתן לי את זה , כי הוא ככ "הולך לפי הספר" בדברים האלה .. שזה גם כואב .. מה אי אפשר לשלב בין אתיקה לבין רגישות ?.. אני יודעת שמילים יכולות לרכך את הנפילה .. אבל מה אם זה לא מספיק ?.. מה עושים עם הצורך הזה .. שצריך עוד כי כואב נורא .. ואני באמת מתכוונת לכאב ששורף בבפנים בלב ..שיכול למוטט .. לא תלות ,לא התאהבות .. רק כאב עצום.. מה עושים ליאת ?.. יש נוסחא שכן תביא לאיזון הנכון ?.. ובעצם יש בכלל נכון ?.. !!!!! שלחתי לו סמס על הבוקר שככ קשה לי , אני יודעת שההסמסים האלה לא במקום , הם גורמים לרעש מחוץ לטיפול .. אני יודעת גם שהוא לא יכול לפגוש אותי לפני , אני לא יודעת גם מה ציפיתי לשמוע ממנו .. אולי בעצם שהוא כאן , ונעבור את זה נדבר על זה ביום שני ?.. לא יודעת קיבלתי ממנו סמס לקוני כזה .. " אין לי אפשרות לראות אותך לפני יום שני .במידה והמצוקה תמשיך אולי כדאי בכז לדבר עם פסיכאטרית" . אויי ..נו .. רק את הרשמיות הזו הייתי צריכה ממנו .ברגעים האלה .. מה לא בסדר איתי ?.. אולי אני מאדירה מכוחו של הטיפול ?.. ממה הוא מפחד ?.. למה אתם ככ מפחדים להביע רגשות ?.. כי מה ?.. מה יקרה לטיפול ?.. האם פירוק ? כשל טיפולי בגלל ערבוב רגשות ?.. כמו שקרה לי עם הפסיכאטר ?.. כי מה ליאת .. תוכלי לתת לי כיוון ?.. תודה.. איזה כיף שאני יכולה לחבק אותך דרך המחשב .. וזה לא פריצת גבולות :-) שרית