האור בקצה?

הי, שאלה קצת מוזרה, אבל רציתי לדעת אם אובדנות יכולה להתקיים גם בלי דיכאון? כלומר, יכול להיות שאני לא בדיכאון אבל כן רוצה למות? או שאני פשוט לא מזהה ת'סימני דיכאון הפעם? כי יש לי ניסיון עם הדיכי וגם עם הרצון שהכל ייגמר אבל ביחד, לא כזה בנפרד. וזה ממש מוזר הפעם, מן טריוויאלי שכזה - אוף צריך לשטוף כלים אני רוצה למות, אוף אין לי מה ללבוש אני רוצה.. וכו' וכו'.. כאילו, אני לא לגמרי בדאון, לא רע לי כמו שיכול להיות והיה, סתם מן צורך בלתי פוסק שהכל ייגמר? עייפות טוטאלית? וגם פתאום נורא בודד לי, ואני שמי נודע לשימצה באהבת הלבד לבד לבד.. והנקודת מבט שלי עדיין די רחבה, אני עדיין רואה את כל האפשרויות והיופי והצבע הנפלא הזה בשקיעה והטוב שמורעף עלי מסביב אפילו שלא מגיע לי, ולא איבדתי אפילו את היכולת לדעת שהכל עובר חביבי ושעכשיו זה רק זמני ומתישהו יהיה לי קל יותר לנשום... ובכל-זאת, אני לא רוצה יותר... ואיך זה שאנחנו מעדיפים שאנשים שאנחנו אוהבים ימשיכו לסבול ויכאב להם, העיקר שלנו לא?! איך זה שאני אמשיך להיחנק ולסחוב העיקר לא לפגוע באהבלים שאוהבים אותי, ואמשיך להאמין שבלעדי יהיה להם טוב יותר?! מה אני עושה? ומה אם זה יתפוס אותי חזק כשהשפעת הריטלין פגה והאימפולסיביות הנוראית שלי שבה הביתה?? מה כל הרציונאליזם הזה יהיה שווה אז?.. אין לי כוח.. ובינתים כבר שכחתי מה בדיוק רציתי לשאול. תודה בכל-מקרה.. רותם

שלום רותם, לדיכאון פנים רבות. לפעמים הוא חד וצורב, ולעיתים הוא עמום ומפושט יותר, מתבטא בעייפות, חוסר הנעה, ומחשבות של חוסר טעם וחוסר משמעות. לאחרונה גם אני מוצאת את עצמי חושבת לא מעט על המנגנון הזה, שגורם לאנשים רבים כל כך לראות במוות פתרון קל למצוקותיהם. נדמה לי שאנחנו חברה שבעה למדי, שהתרגלה לפתרונות מהירים כמעט לכל בעיה. בחברות שפע יש פטנט כמעט לכל צורך, ולפעמים הפיתרון מוגש לנו עוד לפני שחשבנו בכלל שאנחנו זקוקים לו (פתרונות תאורה, פתרונות שינה, פתרונות אחסון...). כיום יש היצע גדול אפילו בעניינים של רוח ונפש. סדנאות שונות מציעות פתרונות קסם של סוף שבוע אינטנסיבי, בו ייפתרו כל בעיותינו במפץ אחד של בכי משחרר בזרועותיה של קבוצת התמיכה. לעומת זאת, יש פיחות גדול במעמדה של העבודה, ההתמדה, החתירה ללא לאות לעבר מטרות, תוך מאמץ, השקעה ממושכת ודחיית סיפוקים. כולנו רוצים הכל מהר ועכשיו, ואם לא - נורא קשה לנו. אני מסכימה איתך מאד, וחושבת שאם בא לנו למות מול כיור עם כלים או מול ה"אין לי מה ללבוש" - סימן שמשהו השתבש לנו קצת באמות המידה. אני ערה לכך שדברי יכולים לעורר התנגדות וכעס, אבל אני שייכת למי שמאמינים שהחיים הם מתנה גדולה וחשובה מהסוג שלא מחזירים או מחליפים. לאמונתי, מוטלת עלינו הזכות והחובה למצוא בהם טעם ומשמעות בכל מחיר. בעיני, אגב, היכולת לאכפתיות ואהבה כלפי הקרובים לנו, כולל ההשתדלות שלא יכאב להם ושלא יסבלו, היא חלק חשוב ממשמעות החיים. את נשמעת לי צעירה, ואני רוצה להאמין שגם אם דברי נשמעים כרגע מרוחקים מהחוויה שלך ולא מאד מחוברים, תוכלי יום אחד לראות בהם שמץ היגיון. ועד אז, אני שולחת לך המון אור לקצה המנהרה, ומאחלת לך חג שמח למרות הכל. :-)) ליאת

הי ליאת כבר תוך כדי כתיבת ההודעה הקודמת סוג של הבנתי שאם זה נראה כמו דיכאון, חושב כמו ובועט כמו, כנראה שזה דיכאון, גם אם נדמה לי שהפעם זה שונה. וגם חשבתי כמה הכתיבה הזו מיותרת, כי עם כל הכבוד, ויש הרבה, אין דבר שתוכלי לומר לי שלא אמרתי לעצמי כבר מיליון פעם. ככה זה כשאופטימיים. צדקתי. לא כי אמרתי לעצמי את הדברים הללו - שחלקם אכן לא מתחברים לי בכלל, אלא כי לא מפה תבוא הנחמה.. אם תבוא. שכחתי כמה מוגבלת יכולת ההבעה בכתב שלי (והיא עוד מעולה לעומת העל-פה!) וכמה אבסורדי הניסיון למצוא תשובות לשאלות רטוריות. ובכל-זאת. אין פה שום התנגדות ואו כעס. אני אמנם לא רואה כך את הדברים, גם ברגעי הטובים והיפים- בעיניי החיים הם מעין חסד ולא זכות, ואם כבר מתנה, אז זו המתנה שלא ביקשתי ולא רציתי, והנותן חשב רק על עצמו, לא עלי, וככזו זכותי המלאה לעשות בה כרצוני- אבל שתי נקודות המבט האלו על החיים ניראות לי לגיטימיות לחלוטין. כמו רבות אחרות. אבל מכאן ועד לראות במוות פיתרון קל, ובאמות המידה המערביות פרמטר לחיים, הדרך ארוכה.. ואם יש דבר שהזמן לימד אותי, זה שאמות מידה זה דבר יחסי.. ואין להן שום משמעות כשבאמת כואב. בכל מידה. מה ללבוש לא יהיה לי אף-פעם, כנראה, ואני תמיד אשנא לרחוץ כלים- אבל זה לא מה שגורם לי לרצות למות, כמובן. זה סתם דוגמאות, עוד טריגר קטן שמפעיל אצלי את מתג חוסר התוחלת. ולחוסר התוחלת הזו אין שום קשר לחוסר התמדה ואו פתרונות קסם - זה הדיכאון הדובר מגרוני, אם לנחש מה איש מקצוע היה אומר, וזו האמת העירומה אם היו שואלים אותי.. אבל עדיף לא לשאול כי מה שתקבלו יהיה בבל"ת כמו עד עכשיו.. ורק נקודה קטנה למחשבה, גם לי - התמדה, ועבודה קשה, והשקעה (אבל לא דחיית סיפוקים - אני נגד:) - זה הכל דברים שדורשים מטרה. וכשאין אחת כזו, או כשאתה נכשל בלי הפסקה בדרך אליה, ואו כשאתה לא מצליח יותר למצוא עוד אופציות, עוד מטרות לכוון תצמך אליהן, מה אז??

וואו... אני מחכה שנגיע לגדולה, נתבגר ונראה את האור כמוך...דברייך מזכירים קצת את הפרסומת החטופה שראיתי לאחד מאותם שיטות של "בוא תיפול לידי והכל ייפתר בן רגע", שמעתי מישהו צועק: כל פעם שבן אדם מרגיש חלש הוא צריך לשלוף את האגרופים...אני מניחה שאנחנו כולנו פשוט הפכנו לתרבות מפונקת, שבעה ועצלה, ומזל שיש פסיכולוגים, אחרת מה היינו עושים..או אתם גם, אם כבר מדברים על זה..הא, סליחה, הרי כל מי שמגיע אליכם כבר עושה עבודה קשה ואוטומטית נמצא בדרך הנכונה.מזל שיש לך גם מודעות עצמית, לעובדה הברורה והמובנת מאליה, שהטפה מוסרית שכזו עלולה בתמוה, לעורר גם רגשות מוזרים כמו כעס או חוסר הבנה, אבל זה בטח כי אני צעירה ועוד לא ראיתי את האור - ישועה תבוא, בעזרת השם.

ודבר נוסף אני חושבת שאת צודקת בהחלט, את כל כך מפספסת את המקום שהבחורה הזו נמצאת בו( בכלל נראה לי שזה בחור). יש לי חברה שחוזרת עכשיו בתשובה ונוהגת בדיוק באופן הזה - כל דבר שאומרים לה, היא מנצלת כדי להביע את דעתה שהיא תמיד זהה ומכוונת לרצון הפנימי שיכול להביא תיקון אם האדם רק יקח אחריות על חייו ( כמובן שהיא אומרת את זה לאחר שכמעט הרגה בן אדם אחרי תאונה שבה נהגה בשכרות )..רק לפני יומיים היא פנתה אליי בחביבות והסבירה לי למה לזוג הומואים יצא ילד מפגר ( בעודה מסתכלת עליי, דו מינית, בהבעה רחומה וסבלנית ). הבחור הזה מדבר בפירוש על כל כך הרבה פחד וסיבות טובות להיות בדיכאון ( אני אצא משליטה, אף אחד לא אוהב אותי, יותר טוב להם בלעדיי )..איכשהו לא נראה לי שהוא מחפש פיתרון קל מתוך ייאוש שהמלתחה שלו ריקה...