אנורקסיה

שלום, אני בת 24 ובשנתיים האחרונות סובלת מאנורקסיה. הכל התחיל מאוד מהר ולאחר ירידה דרסטית במשקל חברים לחצו עלי להתחיל טיפול, כך שכבר כמעט שנה וחצי אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי, פסיכיארטי ותזונתי. הייתי באשפוז יום במשך חודשיים, טופלתי בקבוצת תמיכה מטעם הבית חולים. הייתי מטופלת בהרבה תרופות שונות אבל ת'כלס לא השתנה הרבה. אני עדיין אובססיבית לגבי כל מה שנכנס לי לפה ולגבי עצמי במיוחד. בקיצור - נמאס לי! נמאס מהשיגרה המעצבנת הזאת שפשוט הורסת לי את החיים ומוציאה מהם את הכיף. הייתי רוצה לשמוע ממישהו שגמר עם הכל השטויות האלה, מישהו שבאמת יצא מזה! כרגע הסוף נראה לי רחוק, לצערי ואפילו בלתי אפשרי. אני רוצה להיות בריאה ולחשוב בריא. איך עושים את זה?

היי ללה, קראתי את המכתב שלך כמה פעמים היום, וכל פעם רציתי להתייחס ולא ידעתי כל כך איך. את מחפשת תגובה ממישהו שבאמת יצא מזה, ואני עוד לא יודעת אם אני הבנאדם המתאים לכך. אבל אם נתייחס לדברייך את אומרת שהגעת לטיפול כי החברים לחצו עלייך, וזה מתקשר קצת לתשובה שנתתי למיקי למעלה. אני חושבת שטיפול טוב הוא טיפול שמגיע מצורך פנימי של האדם להבין שמשהו כאן לא בסדר, והוא רוצה לשנות את זה. אחרת הטיפול לא אפקטיבי והשינוי המהותי לא מתרחש. אני חושבת שככה בדיוק זה היה אצלי, התחלתי עם דיאטה רגילה, הורדתי 30 קילוגרמים, שהייתי צריכה להוריד, עברתי תקופה אנורקטית ובשנה האחרונה התדרדרתי גם לבולמיה. עד שלא החלטתי שאני רוצה לשנות את הדברים שום טיפול לא היה עוזר לי. ברגע שהבנתי בדיוק כמוך שהשגרה המעצבנת הזו הורסת לי את החיים, וזה ציטוט ממך, רק אז התחלתי בטיפול קשה ורציני, כדי להיפטר מכל הבלגן הזה שאפף את חיי. מה שאני מנסה לאמר לך זה שהתשובה נמצאת אצלך בפנים, כשתגיעי לטיפול מתוך מודעות פנימית שלך לבעיה, והחלטה שלך לרצות שינוי, ולא בגלל לחץ של חברים, רק אז זה יעבוד, רק אז תוכלי לראות תוצאות גם בשינוי שיטת המחשבה ולא רק במשקל, רק אז ירדו המחשבות האובססיביות לגבי האוכל, ואני יודעת מהנסיון שלי שזה לא קל. זה קשה מאוד, להגיע גם להכרה הזו, וגם להתחיל בתהליך וגם ללכת בדרך הזו של לטפל בשורש הבעיה ולא בסימפטום שלה. אבל שוב מהנסיון שלי, זה משהו שצריך לבוא מבפנים, עמוק מהבטן, והימים הראשונים הם קשים, ויש עליות ומורדות, וזה לוקח זמן. אני רק בתחילת הדרך, ואני באמת לא יודעת אם יצאתי מזה, אבל אחרי 48 ימים בלי הקאות ובלי בולמוסים, בלי לחשוב באובססיביות על האוכל, אני יכולה להגיד לך, שיש ימים טובים יותר וימים טובים פחות, ואולי אי אפשר להוריד את המחשבות האובססיביות לגמרי, אבל אפשר לשלוט בהן, וזו התחלה, ואולי באמת בסוף הן יעלמו ואולי לא, והתקוה שלי ו"תחושת הבטן" שלי אומרת שהן יעברו, אבל גם אם לא כל יום משוחרר מהן הוא הישג. מקווה שעזרתי לפחות בקצת ושלא בלבלתי אותך יותר, אביב.

הי אביב, קודם כל תודה שכתבת. את צודקת במה שאת אומרת - שזה חייב לבוא מעצמי במאה האחוז - אחרת שום דבר לא יועיל. זאת ההחלטה הכי קשה, כי בטח מי כמוך יודע עד כמה ממכר המצב הזה ככל שזה לא יהיה כואב ככה זה ממכר אף יותר. מישהי, שיצאה מאנורקסיה אמרה לי פעם - התרופה הכי טובה זה לעמוד מול המראה כמה דקות ביום ולהגיד לעצמך - "אני אוהבת אותך". איך עושים את זה לעזאזל??? טוב, אני סתם מעלה שאלות באוויר ולאף אחד לא תהיה תשובה בשבילי, אני צריכה למצוא אותה בעצמי. המלחמה הזאת עם עצמי פשוט שוחקת. הרבה פעמים הנטיה היא לוותר. אני בהחלט יודעת מה זה אנורקסיה בשבילי ומה היא באה להשכיח, אבל עם חושבים על זה - אז לפעמים יותר קל לחשוב על אוכל ולא על אובדן של אנשים אהובים. טוב, אני לא תורמת כלום, אז עדיף שאפסיק.