בדידות

אני מרגיש בדידות מאוד מאוד חזקה כבר 20 שנה. אני בן 25. אני לא מצליח לשמור על קשרים עם אנשים ממסגרות שעברתי - צבא, עבודות וכו'. אני כל פעם חוזר לנק' ההתחלה - לבד, לבד בסופש, לבד באמצע שבוע. זה לא נותן לך הרבה תקווה, הלבד. כאילו.. למה להמשיך לחיות אם אתה כ"כ סובל מבדידות?

שלום אסי, לא לגמרי ברור לי מדבריך האם אתה חש בודד גם כשאתה נתון במסגרת חברתית כלשהי, או רק כאשר אתה מתנתק ממנה, ולא מצליח לשמר את הקשרים שיצרת. בכל מקרה, אתה חש בודד כרגע, ואין לי ספק שמדובר בחוויה קשה. ברמת העזרה העצמית, תוכל להשתדל להרחיב בכל מחיר את המעגלים החברתיים שלך, דרך מעורבות מכוונת במקומות בהם נפגשים אנשים (מסגרות אקדמיות, חוגים, טיולים מאורגנים, מסגרות התנדבותיות, וכיוב'). ברמה המקצועית, תוכל לצאת למסע חקר אל תוך עצמך, במסגרת טיפול פסיכולוגי, בעזרתו תוכל לבחון מהם הקשיים הספציפיים שמפריעים לך ליזום או לשמר מערכות יחסים משמעותיות לאורך זמן. הקשר הטיפולי עצמו מהווה פעמים רבות "מיני-מעבדה" בינאישית, אך גם מקור תמיכה, קבלה וקרבה שכה חסרות לך. עוד פיתרון, שהוא בעצם שילוב של שתי הצעותי הקודמות, הוא טיפול קבוצתי, שיכול לספק חוויה מעשירה ומשמעותית. ועוד לא אמרנו דבר על העולם הוירטואלי, שיכול לתת דחיפה רצינית לאנשים ביישנים או נסוגים חברתית, שיכולים לבסס קשרים חברתיים ענפים דרך המחשב, ולהרחיבם גם מעבר למסך. חיים של בדידות יכולים להיות באמת עגומים, אך נדמה לי כי ההכרזה ש'אין טעם להמשיך לחיות' מוקדמת מאד מאד. על כל אחד מאיתנו מוטלת האחריות לגרום באופן אקטיבי לכך שחיינו יהיו ראויים לחיותם. זו עבודה קשה ויומיומית, אך משתלמת. אל תרים ידיים, אנא. בברכת 'כל ישראל חברים' וחג שמח ליאת

שולחת לך חיבוק :-)