אני לא יודעת מה לעשות...

אז ככה: אמא שלי גדלה בבית בעיתי ואבא שלי גדל בבית נורמלי ובריא. אחי, אחיותי ואנוכי לא הבנו בצעירותינו שביתנו אינו מתנהל כרגיל עד שהתבגרנו והבעיות רק החלו לגדול... מאז ועד היום עברתי גהנום בהתמודדות שלי עם אמא שלי... הייתי חותכת עמוק וכמעט שהתאבדתי (לימים התברר שאמא שלי כמעט שהתאבדה בגללי - לטענתה) אולם היום אני מסוגלת להסתכל אחורה ולהבין שכל הסבל שעברתי גרם להמון שינויים חיוביים במשפחה ובמיוחד שינויים משמעותיים וחשובים בקשר שלי עם אמא שלי בעקבות הטיפול הפסיכולוגי שמתקיים אצלי כבר שנתיים. אמא שלי בטפול שלוש שנים (אני מאוד מעריכה אותה על האומץ והרצון להשתחרר מכל הטראומות שחוותה בילדותה שמשפיעים עליה ו'עברו' אלינו כילדים של זאת שסבלה ולא ידעה כיצד לעזור לעצמה.. או אולי פחדה לשחרר...)וכנראה שלאור עובדה זאת הדברים גם כן משתנים לטובה. אבל מה, פה מגיע הבלבול: כל מי שעובר טיפול יודע שבתוך התהליך המטופל נהיה רגיש מאוד ולא תמיד נגיש, הוא פותח פצעים והכאב שתמיד היה קיים, רק מתגבר כך שהתהליך עצמו לא תמיד נעים.. מצד אחד למדתי לראות את אמא שלי בתור אשה ולא רק בתור אמא שלא היתה 'כזאת' וכן היתה 'כזאת' ולמה לא היתה אחרת... הבנתי שהיא באה מאיפה שהיא באה וכתוצאה מכך היא מתנהגת איך שהיא מתנהגת. אמא שלי עדין מי שהיא. הילדים לא מבינים למה היא כל הזמן אוסרת, לחוצה, לא מסבירה, 'עסוקה' הכל סוד, שום דבר לא ענינם, בקיצור בעולם משלה. ליאת, אחרי מה שקרה אתמול בלילה אני מפוחדת ועוד יותר מבולבלת.... ערב פסח, כולם עסוקים בנקיונות ובקניות, שתי אחיותי הגדולות נישאו בשנים האחרונות, אני עזבתי את הבית לטובת חיי עצמאות, אחי בפנימיה ועוד שתיים בבית. ידעתי שאמא שלי עוברת תקופה קשה מאוד מבחינה רגשית לכן התקשרתי לשאול בשלומה. היא נשמעה מזעזע! לרגע חשבתי שאולי בא לה למות ונבהלתי. היא אמרה לי שהיא מרגישה שאין לה את התמיכה הנפשית שהיא צריכה עכשיו כשהיא בטיפול וכל התכנים הקשים מעברה עולים על פני השטח ועוד יש כל כך הרבה דברים לעשות בבית לפני החג ואף אחד לא רוצה לעזור לה.. (אגב, אמא שלי תמיד צריכה עזרה. היא לא יודעת להתמודד לבר ואף אחד בבית לא אוהב לעזור לה כי הם כועסים על מי שהיא ולא יודעים איך לסלוח לה על העובדה שהיא עדיין לא יודעת להיות אמא נורמאלית ורגועה..)לכן החלטתי לנסוע לבית ההורים באותו היום מיד אחרי העבודה ולעזור עד כמה שאוכל בנקיונות. בקשתי מאחי שחזרו מהפנימיות למצוא סידור לערב כדי שלי לא יהיה יותר מידי אנשים בבית ואוכל לנקות בשקט. אחי הקטנים נשארו ובאמת עזרו לי עם הנקיונות ואף הנעימו עלי את העבודה. לאחר ערב קשה אך נכון (בעיקר קשה מבחינת נפשית ומהמשמעות הגדולה שא-נ-י לשם שינוי עוזרת לאמא שלי מתוך בחירה ורצון לתמוך בה ולעזור לה באמת ואני היחידה בבית שמרגישה מסוגלת לעזור מכל הלב) הגיעה הזמן לחזור הביתה. חזרתי הביתה והייתי בטוחה שאמא שלי תתקשר ותחמיא לי על הנקיון אבל לא. היה 'שקט' רועש מכוון הטלפון. היא לא צלצלה. אף אחד לא צלצל.. משהו באוויר היה מוזר ולא ידעתי מה הוא... היום בבוקר קמתי מוטרדת והחלטתי להתקשר הביתה ולדרוש בשלום המשפחה ומה התברר??? רבע שעה אחרי שעזבתי את הבית אמא שלי חזרה הביתה וכעסה על אחי שלא היו בבית לעזור. היא צילצלה אל אחי ודברה איתו בטון יפה ומסביר כמה היא מאוכזבת ממנו ואז פתאום, בלי שום הכנה היא התחילה ל-ש-א-ו-ג - - - - - - - - - יללות מוזרות כאלה בלי שום מילים.. יללות של כאבים נפשיים שהרבה מאיתנו מרגישים בטפול אבל לא משחררים... יללות, צווחות כך אחי ספרו לי... ואז היא זרקה את הטלפון בעוצמה לחלל החדר... הם לא הבינו מה עובר עליה... הם לא יודעים שהיא בטיפול... הם חושבים שהיא משוגעת ולא נורמאלית... הם מפחדים ממנה וכואבים כל כך... ומסכן אבא שלי... אני לא יודעת אם הוא ידע מה לעשות איתה באותו רגע... בכל תהליך הטיפול של אמא שלי הוא תמיד מנסה לעמוד לצידה ולא כל כך מצליח. לפעמים הוא בצד שלה ואז כולנו מבוהלים ופעמים בודדות הוא אומר לה שהיא מגזימה... אז זה לא רק אמא שלי שמשתגעת מהחיים... זה גם אבא שלי שכבר ככה סובל מדאגות פרנסה מפחידות... אני מפחדת עליהם כל כך... אני מפחדת עלינו בתוך משפחה... אני כבן אדם בוגר אומרת כך. איך אחי הקטנים מרגישים??? אח שלי הקטן סיפר לי שהוא ואחותי התחילו לבכות ולא יכלו להרדם עד 4 בבוקר... אח שלי הקטן (כבר לא קטן אבל הכי קטן בבית – 13 ומתנהג כך כי לא מתנהגים אליו כאל מבוגר אז הוא לא יודע איך להיות בוגר וכנ"ל לגבי השאר) סיפר לי שהוא רעד בכל הגוף והרגיש כאילו הידיים שלו מתפרקות... הוא פחד ללכת לישון כי חשב שאמא שלי תעשה משהוא מזעזע לאחי... הוא והם לא יודעים למה לצפות... ככה ילד צריך להרגיש??? ככה אנשים צריכים להרגיש??? איזה מן עולם אכזר זה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! די כבר.... שאמא שלי תתקדם עם הטפול שלה... או לפחות שהטפול לא יהרוס את המשפחה שלנו עוד יותר.... הדמעות עומדות לי בגרון עכשיו כפי שעמדו לי בגרון במשך כל היום, בעבודה, באוטובוס... תסלחו לי על המילים הארוכות.... אני חייבת לשחרר... אני חייבת לשמוע קול רך שיתמוך בי עכשיו... אני צריכה שיחבקו אותי במילים... אני לא רוצה לראות את אמא שלי מתמוטטת... אני רוצה להיות מסוגלת להגן על אחי הקטנים ואפילו על אבא שלי... ואפילו על אמא שלי... אני רוצה אבל יש גבול למה שאני יכולה.... תחזיקי אותי חזק ליאת.... תחזיקו אותי חזק חברים... אני כל הזמן קוראת את שעל לבכם, צופה מן הצד בהבנה עמוקה לחויותיכם... בילבי ילדת הברזל, שרית, <>. מקלדת, לילך, שיר, ME, me2, ויש עוד... אני לא רוצה להיות עכשיו לבד עם הסערות המפחידות הללו... לא רוצה............. לא יכולה.

קוראת אותך , וחשה את הכאב והבלבול שאת חווה .. ממש סערת רוחות ..בנפשך. אני מבינה שזו תקופה מאוד מבלבלת .. דיי קשה לחוות את דמות האמא מתנהגת בצורה כזו, ובטח .. את כילדה לוקחת נטל הבנה גדול מידיי.. אני חושבת , שכל הסודות האלה בבית.. על מה היא עוברת וכו' ..רק גורמים לבלבול וכאוס נוראי ..במשפחה . אני שואלת .. למה לא לנסות לפתוח דברים מול כולם ?.. לדבר להסביר ... כל הבלאגן הזה ..וההסתרות ..גורמים לאמא שלך לאבד שליטה יותר .. כן ..היא חווה תקופה קשה ..אבל את לא המטפלת שלה ..ונראה כי את לוקחת את זה לכיוון כזה , אני חושבת שאתם צריכים להתארגן על תמיכה משפחתית ..על עזרה יותר בינכם .. אני מנסה להסתכל מהצד שלך ..אךך כמה ילד חווה סערות כאלה של ההורים , לאן הוא לוקח אותם .. לפעמיים נותנים עלינו מבלי לדעת נטל "בלתי אפשרי" ..שמתגלגל איתנו שנים אחכ .. אני חושבת שלשם כך.. דרושים אנשי המקצוע לעזור ..ואמא בטיפול , זה כבר טוב!! אתם כמשפחה ..צריכים להתאחד יותר , לפתוח , לדבר , לא להסתיר כן..גם דברים שאמא חוותה בעבר ..לשתף.. אולי כך יהיה יותר קל להגיע אלייה ..פחות התפרצויות זעם יהיו .. ויותר שקט אמיתי יתקבל. מצרה על הכאב שאת חווה , בימים אלו של חג.. והתחדשות ופריחה שעולה באויר. מאחלת לך ימים שקטים .. לך ולבני משפחתך . אנחנו כאן איתך ..לפעמיים הבלבול יותר קל ביחד .. טוב שאת משתפת.. חיבוק ממני , חג שמח שרית

אמא שלי לא משתפת בכלום. גם כשגלתי אני לא זוכרת שהיא דברה על העבר שלה אי פעם... אני לא יכולה לשנות אותה וכאן העצב העמוק רק ממשיך... כל שאר האנשים במשפחה שצריכים ללכת לטיפול או לפחות להקשיר, מסרבים בכל לשון...וגם אותם אני לא יכולה לשנות אם הם לא רוצים להקשיב... אבל שרית, תודה לך על הכתף שאת מציעה לי ונותנת לי להניח את ראשי העייף... אני שמחה שלך כבר יותר טוב עם המעבר החוזר למטפל הראשוני. אני מקווה שלך יעלה השחר יותר מהר משתוכלי לדמיין... המשפט הבא נכון לכולנו: "יש מצבים שנראים כ'הר' בהווה, בהמתנה - יהפכו לגבעה, עם סבלנות - למישור ולמחרת, אף לצל.." יותר קל לי לאמר אותו לאחרים מאשר לאמר אותו לעצמי... אולי יום אחד. בנתיים כואב לי.

ערב טוב, את מתארת בצורה נוגעת ללב מצב משפחתי מורכב, שמלווה אתכם כבר כמה שנים. שמחתי לקרוא שגם את וגם אמא נמצאות בטיפול, ושחלק מהאחים הצעירים שלך נמצאים במסגרת פנימייתית, שבוודאי מקלה מהעומס בבית. מרגש היה לקרוא על ההחלטה שלך להתגייס לעזרת אמא, ואין לי ספק שגם אם לא הבחינה בכך ברגע הראשון, היא בוודאי חשה במגע ידך בהמשך, כשנרגעה קצת. אני מצליחה לקרוא בדברייך חמלה והבנה כלפי אמא וכלפי הנסיבות שהביאו אותה לאן שהביאו. אני מאמינה שחלק מראייה בוגרת ומפוכחת זו תוכלי להעביר בשיחה רגועה עם האחים והאחיות שלך, בעיקר הצעירים שבהם. תוכלי להתייעץ עם המטפל/ת שלך, ולבקש עזרה בהכוונה והדרכה כיצד לעשות זאת. למרות האמור כאן, זכרי שמצבה הנפשי של אמא אינו באחריותך, ושהדאגה לאחים הצעירים נמצאת באחריות הוריהם. תוכלי להזכיר לאבא את חובתו לדאוג לרווחת ילדיו, גם מעבר להתנהלות הכלכלית, ולהציע לו להיעזר בגורמי רווחה או בריאות הנפש לצורך כך. אני רוצה לקוות שמאז אותה התפרצות אמא נרגעה מעט, ושתצליחו - למרות הכל - לשבת אל שולחן החג בפנים מאירות. זכרי שגם מציאות קשה יכולה להשתנות לטובה, אם רק מצליחים לגייס זמן וסבלנות. שולחת לך איחולים כנים לשקט, שלווה, נינוחות ושמחה, למרות הקשיים. ליאת

ליאת, תודה על התגובה. אני לא יודעת מה יהיה בחג. אני חוששת מאוד... עייפתי, ליל מנוחת הנפש שיהיה לכולנו.

שלום ל-. , לא הייתי כמה ימים ורק עכשיו הבחנתי בהודעה שלך..סליחה שלא הגבתי מוקדם יותר. אולי כבר מאוחר- לא בטוחה אם אצליח להגיע לעינייך ולפורום, אבל ננסה.. סיפור כל כך מורכב את מספרת.. כל כך לא פשוט לסחוב את הכאבים של אמא ועדיין למצוא מקום גם לפחדים ולכאבים (והשמחות) שלך.. נשמע שאת מבינה כל כך הרבה ממה שעובר עלייך ועל המשפחה שלך, שאני חושבת שקודם כל מגיעה לך טפיחה רצינית על השכם על הכוחות שיש בך, ושהיו בך עד היום, להחזיק כך גם את עצמך וגם את הבית.. זה כל-כך כל-כך לא פשוט.. גם ההבנה שמוטב לבנות את חייך מחוץ לבית היא כל כך לא מובנת מאליה.. אני לא בטוחה אם בתוך ההתמודדות שלך את מבחינה גם בכוחות צמאי החיים שלך, אבל אני, ממעבר למסך, מצליחה לראות אותם יפה-יפה.. ויחד עם הכוחות את נשמעת כל כך לבד בהתמודדות הזאת ואני לא בטוחה שזו התמודדות שאת צריכה לשאת בה לבד. את כל כך בשבילה, כך זה נשמע- היא ודאי אסירת תודה שיש לה אותך. גם אם היא לא אומרת.. יום אחד היא תגיד.. אני מנסה לדמיין את אמא שואגת בלי מילים..כמה זה ודאי מבהיל. כמה זה מבהיל גם בשבילה שהכל יוצא לה משליטה.. היא בטח נמצאת שם בתוך עצמה, מצונפת, מתבוננת בתדהמה ופחד בחלק הזה בה שמבועת ומתוסכל וזועק כאבים ישנים. כאבים חבויים וקשים. כמה קשה זה להתבונן בעצמך מהצד ברגעים כאלה ולא להכיר את מה שאתה רואה.. לא לזהות בזה את עצמך. זה קשה מאוד.. וכמה זה קשה לאוהבייך לא להבין מה עובר עליך, להתרחק ממך בפחד.. לפחד להיות הילדים שלך. אויש.. זה קשה קשה קשה. ודאי קשה לה גם עם זה.. אני לא בטוחה שאני יודעת מה לומר.. אני חושבת שיש משהו בלדבר על הדברים שמאוד מקל.. יש משהו בלתת לאמא שלכם לבטא את הפחד שלה ממה שקרה, להסביר את התחושות שלה כשהיא מאבדת שליטה, להסביר את הקושי שלה לבטא אהבה (למרות שהיא מאוד אוהבת) כשקשיים ישנים מציפים אותה.. כשזו התמודדות משותפת, של כל בני הבית ולא רק של אמא, אז אמא נעשית יותר מובנת ופחות מפוחדת ומפחידה. ברגעים שבהם היא נעשית קשה, אפשר להיזכר בהסברים שלה ולהסתכל על כל הסיטואציה באור מבין יותר וכועס פחות. אחיך הקטן עדיין קטן, וכך צריך להישאר. אפשר להסביר גם לו, אבל על פי מידת יכולתו להבין. להסביר את מה שיניח את דעתו ולא יעורר בו פחד, את מה שיחזיר לו אמון בבית כמקום בטוח ואוהב.. אבל אני לא באמת יודעת, ואולי מוטב להתייעץ עם אנשים מקצוע בעניין הזה.. אני חושבת שאם עוד בני משפחה יבינו, גם אם רק בקוים כלליים, מה עובר על אמא, ירגישו שאמא שלהם מתמודדת עכשיו עם קשיים קמאיים ואדירים ושהיא לא מאבדת את דעתה, יהיה קל יותר לגייס אותם לעזור. היא אמא של כולכם- וגם אם הרבה פעמים היא הייתה אמא לא קלה, כשמבינים למה ורואים כמה היא מנסה לעזור לעצמה, אי אפשר שלא להעריך את זה ולא להתגייס לעזור, עד כמה שיכולים. ולפעמים דווקא עזרה, לכאורה קטנה, כמו לבוא ולהיות איתה בזמן הנקיונות, היא לא עזרה קטנה בכלל- בעיקר כי היא גורמת לה להרגיש שיש לה משפחה. שהיא לא לבד. הרבה הרבה נופל עלייך בסוף.. אולי שיחה משפחתית תעזור לחלק את האחריות בין עוד כמה אנשים מלבדך? אני באמת לא יודעת.. את מכירה את המשפחה שלך טוב ממני ואולי אני סתם- נותנת עצות וזה לא המקום שלי. אני רק חושבת שקצת פחות מכל זה צריך ליפול עלייך.. אם תרצי, אשמח לקרוא איך היה החג ומה שלומך היום.. שולחת חום והבנה.. לילך