:-(

לא שואלת כלום, רק כותבת.. כי לא יכולה להכיל את הכאב הזה.. כי לא יודעת איך להתמודד איתו.. כי לא רוצה להתמודד.. ומנסה עכשיו לברוח.. אולי.. קצת.. אז אל תגיב.. כי אין מה להגיב.. סתם כאב שחונק... בד"כ אני כותבת כשליאת כאן, אבל אני לא יכולה.. פשוט לא יכולה עכשיו... זה כל כך, אבל כל כך כואב אחרי ארבע וחצי שנים שאני אצלה, אחרי כמעט שנה של 3 פעמים בשבוע.. אז נכון שאמרתי לה שאני רוצה להפסיק את הטיפול, שאני לא רוצה לבוא יותר. אבל היא מכירה אותי. היא מכירה אותי מצוין. והיא יודעת שדווקא בתקופות האלה שאני אומרת את זה הכאב עצום, ואני לא יודעת ולא יכולה להתמודד עם דברים. ותמיד, אבל תמיד היא הצליחה לגעת בי ותמיד המשכתי איתה. הפעם זה שונה. הפעם זה אחרת. כי גם בהתחלה הצלחתי לשכנע אותה שאני ארד לפעמיים בשבוע, וגם כי הפעם כשאמרתי לה שאני עוזבת, היא בסוף קיבלה את זה. היא בהתחלה הציעה שאולי אקח שבועיים חופש ואח"כ נדבר ונראה איך מרגיש לי. ואני לא הסכמתי. אני יודעת להתמודד רק כשאני חותכת. או הכל או כלום. אתמול היתה פגישה קשה ויצאתי בבכי. היא אמרה שתחכה לי בפגישה הבאה הרגילה שלנו. כשהגעתי לבית לא יכולתי יותר והתקשרתי והשארתי לה הודעה שאני אתן לה שבועיים חופש ממני ואם אני אתחרט אני אצור איתה קשר, אבל אם לא, היא תקבל ממני מכתב וזהו. הסברתי שזה שילוב בין הראיה שלי את הדברים ב"שחור לבן" לבין המתון שלה... ככה אני אסתכל על זה שסיימתי את הטיפול וחתכתי. והיא תוכל לראות בזה שבועיים חופש... ובקשתי ממנה גם שלא תתקשר ואני אראה בזה הסכמה שלה למה שאמרתי. והיא באמת לא התקשרה. היא תמיד מתקשרת, אבל תמיד. תמיד. גם כשאני מבקשת שלא תתקשר, היא חוזרת אלי. תמיד באותו יום, ואם זה מאוחר מידי היא יוצרת קשר ישר בבוקר מוקדם מוקדם. אבל הפעם היא לא.. לא התקשרה.. מה שאומר שהיא קבלה את הדברים שלי.. מה שאומר שמבחינתה זה הכי בסדר שאתן לה שבועיים חופש ובסופם גם אשלח לה מכתב שסיימתי את הטיפול.. והכל התרסק בתוכי. כל כך כואב בפנים. כי הנה הצלחתי לגרום לה להתרחק ממני, כי היא בבפנוכו שלה רצתה וחכתה לזה שאלך ממנה ואתן לה חופש ממני, כי כל מה שהיא אמרה תמיד, כל מה שהיא אמרה אי פעם בטיפול הזה, על כמה אכפת לה ממני וכמה היא רוצה לעזור לי וכמה היא דואגת לי וכמה היא אוהבת אותי.. הכל שקר... הכל פיקציה.. אחת גדולה שמתנפצת לי עכשיו בפרצוף. אחרי ארבע וחצי שנים. ובחיי שכמעט והתחלתי להאמין לה לכל המילים היפות האלה שלה. משהו בי כל כך רצה שזה יהיה נכון.. שזה אפילו הצליח גם להיכנס.. אפילו שלא באמונה שלמה.. אבל משהו כן... והנה עכשיו זה התפוצץ לי בפרצוף. הנה היא הראתה לי את מה שכולם בסוף מראים לי. שאני לא שווה כלום. לא אותה, לא את הטיפול שלה, לא את האכפתיות שלה, לא את החמישים דקות בכל טיפול שהיתה מקדישה לי. אני לא שווה את זה שהיא תטפל בי ותהיה "שלי". כלום לא שווה את הכאב הזה. כמוהו כמו כל הדברים שקרו בחיים האלה, כמוהו כמו כאב ה"חיים" עצמם. במשך כל הלילה חשבתי לעצמי... אמרתי לעצמי שאני חייבת לשנות.. שאם אמשיך בסוף בטיפול שאני חייבת לתת מעצמי יותר, שאפסיק עם השתיקות, שאנסה הרבה יותר... אמרתי לעצמי.. שאם היא כן תתקשר, אולי בכל זאת אני אמורה להמשיך בטיפול ואני אשתדל לעשות את המקסימום כדי לשנות.. אבל שאם היא לא תתקשר זה כנראה הסימן לכך שבאמת כבר צריכה לעזוב ולהניח לה ממני.. ובאמת היא לא התקשרה... בניגוד לכל ההשקפה שלה, לפחות זאת שהיתה עד היום... גם ככה כל החודש אני התרסקתי יותר ויותר, חודש קשה ביותר, והנה סיום מדהים לחודש הקריסה וההתנפצות. אין מילים שיכולות לתאר כאב, פשוט אין. כמו שאין מילים שיכולות לתאר כמה אני אוהבת אותה, באמת אוהבת, מכל הלב. ולהיפגע ממי שאוהבים, זה.. היה עדיף למות. היה עדיף אם היתה מניחה לי לעשות את שרציתי. אם לא היתה כל כך מנסה לעזור לי להישאר כאן. אני לא יכולה יותר. פשוט לא יכולה. יותר.

שלום שיר את פותחת בבקשה שלא אענה, אבל נדמה שכפי שקורה עם המטפלת שלך, גם כאן המצב מורכב יותר מכך. כך שאני בוחר להגיב בכל זאת, בתקווה שהמילים המועטות יוכלו לסייע לך בתקופה הקשה אותה את עוברת. את מתארת קשר חזק וקרוב, קשר שהחזיק בתוכו שנים של כאב ורגשות סוערים. ונשמע שמתוך הקשר הזה הגעתן לנקודת משבר, בה עולה לפתע סכנת הפרידה והחזרה לתחושות המוכרות של ייאוש ובגידה. אבל כמו בדרך-כלל, גם נקודת המשבר הזאת מחזיקה בתוכה גם אפשרות של התפתחות ושינוי לטובה. נדמה לי שההתחלה של תיעול המשבר לטובה טמונה ביכולת שלך לזהות את החשיבות של הקשר והאמון שנוצר בטיפול במהלך השנים ולזהות גם את העובדה, שעולה בברור מפנייתך, כי המטפלת לא נעלמה ולא בגדה. היא עדיין ממתינה לך, בשעה הקבועה, בחדר הטיפול שאת מכירה היטב. האתגר, כמו בכל נקודת משבר, הוא עצום: האם את מרגישה שאת יכולה לסמוך עליה מספיק על מנת לפנות אליה שוב, לבדוק האם היא עדיין מחכה? האם היא תשמח לחזרתך? מתוך לקיחת היוזמה חזרה אליך, מתוך העמדה האקטיבית והמעזה בעולם, תגיח, כך אני מאמין, האפשרות להגיע לניצול חיובי של המשבר הנוכחי. בהצלחה דוד

היא התקשרה.. בשעת הפגישה ה"שלישית" , זאת שבוטלה כשירדתי משלוש פעמים בשבוע לפעמיים, היא התקשרה... הדבר הראשון שאמרה זה שאני חסרה לה בשעה הזו.. ואני כמובן התחלתי לבכות.. לא יכולתי יותר להחזיק... והיא... באמת אמרה שהיא מחכה לי.. בפגישה הבאה.. שהיא לא התכוונה לחופש במובן המילולי, אלא פסק זמן שאני אקח ואעשה תוך כדי הטיפול כדי שנוכל ביחד לנסות להבין למה אני רוצה לסיים טיפול.. לא הצלחתי להסביר לה שאני רוצה לסיים את הטיפול כדי לסיים את הקשר איתה כדי שהיא לא תמשיך להחזיק אותי פה.. עם הזכרונות, הניתוקים, הכאב, ההתמודדות.. הכל כל כך מבלבל, אני מרגישה באיבוד. לא יודעת אם ואיך ולמה להמשיך. כמו שגם לא יודעת איך לעצור, להפסיק, לעזוב. לא יודעת איך למצוא את עצמי בתוך איבוד כזה קשה, שחור, בתוך הלא נודע. תודה דוד, על התגובה.. תודה שהיית כאן... שיר