סבל נפשי - עד מתי?

שלום, אני בת 43, רווקה, וכל חיי סובלת מדכאון וחרדות. מטופלת בתרופות שונות מזה 6 שנים - כעת על סימבאלטה (מינון 90 מ"ג ליום). ניסיתי טיפולים פסיכולוגיים אך לא יצא מהם כלום. אין לי כמעט חברות, ממעטת לצאת לדייטים (בעבר נמנעתי וכיום כשמנסה כבר מספר שנים, לא יוצא מזה כלום, אם בכלל), יש לי אח שהקשר איתו ועם אשתו מסתכם במינימום (ואין לו ילדים). מרגישה בודדה, אבודה וחוסר סיכוי למימוש החלומות שהיו לי על בית, משפחה, בן זוג. קשה לי לזייף "אופטימיות ויצר חיים" בעבודה ובין בני אדם, וכשלא מזייפת מקבלת ביקורת על פסימיות יתר, עובדת כדי להסיח את הדעת מהבעיות, וכך עוברים להם הימים. הגעתי למצב שבו לא בא לי אפילו לחגוג את החג עם הורי, שכן הגלמודיות המשפחתית רק עושה לי רע יותר. מרגישה מנותקת מכל הוויה נורמלית של משפחתיות או יחסי קרבה בין בני אדם וכואבת על כך מאוד. כל מגע עם הסביבה החיצונית מזכיר לי את הנעדר בחיי ואת חוסר התוחלת. אני יודעת, אני בדכאון, אבל הרי זה פלא, אני הלא מטופלת בתרופות? ואיך לא אהיה בדכאון כשהכל כל כך ריק ושחור שם בחוץ? כשרק לאחרים יש חיי רגש אמיתיים? ולי מעולם לא היו? אולי אתם מכירים קבוצת תמיכה למדוכאים מתפקדים? כאלה שעובדים ומביטים על החיים החולפים, אבל בלב מתפוצצים כבר מתסכול, מייאוש, מחוסר תקווה. לא רוצה מילות ניחומים, לא רוצה עצות בנאליות, לא רוצה קלישאות רדודות, רוצה קצת שמחה אמיתית, להרגיש נאהבת ליותר מחמש דקות ולא לשאת את נטל המשא לבד...

שלום לך, את מתארת סבל ממושך כאשר את מתקשה לראות תקווה וחש ייאוש רב. את מרגישה בתוך מעגל, את בדכאון ולכן מתקשה להינות, ליצור קשרים ולהרגיש טעם בחיים, ואז כאשר את מסתכלת החוצה את אומרת לעצמך כיצד תרגישי טוב יותר עם זהו המצב החברתי שלך. אני מניח שאם תחפשי באתרים כמו פסיכולוגיה עברית, או פורומים שונים, תוכלי לקבל תוצאות על קבוצות תמיכה, או קבוצות טיפוליות. אבל אני עדיין מציע לא לפסול אפשרות של טיפול פסיכולוגי פרטני. דרור