שאלה

שלום, פרסמתי פה את חלקה הראשון של השאלה, קבלתי תשובה, אבל יש לי משהו להוסיף. אמי בשנות החמישים לחייה מאז ומתמיד היתה טיפוס נקי. נקי זה אומר לרחוץ ידיים עם סבון כשמגיעים הביתה. וגם כשהיא נוגעת בדלת הבית. או אחרי שהיא שוטפת כלים. או נוגעת בחלון. או בדלת של המרפסת. נקי זה אומר לנגב עם סמרטוט כל דבר שנכנס הביתה (ספר, דיסק). ןגם שהיא פוחדת שנמלים יגיעו אם המטבח יהיה טיפה מלוכלכך. (טיפה מלוכלך- למשל אם תיפול חתיכת אורז קטנה על הרצפה חובה לחפש אותה עד שמוצאים). באופן כללי היא טיפוס חרדתי- לא לסוע לא ללכת להזהר שם להזהר פה... (לא בצורה מטורפת אבל בצורה מוגזמת בהחלט). היא גם תמיד נועלת את הדלת שוב ושוב, בודקת שהגז סגור... העניין הוא מעבר להרגלים שלה עם עצמה- היא מנסה לכפות אותם גם עלי (הורי פרודים, אני נמצא בבית בסופי שבוע). לאחרונה נרגעה קצת בעקבות שיחה שעשיתי לה, אבל עדיין העניין מעייף ומקשה מאוד. זה קשה להביא אורחים ככה- כי אסור להם לגעת פה להכנס לשם לדרוך עם נעליים וכו'... זה קשה לבשל כי צריך לדאוג שהמטבח יהיה טיפ טופ אח"כ... ובעיקר קשה לי לחשוב מה גורם לטיפוס רציונלי כמוה לעשות את הדברים האלו? (הבעיה שהיא אינה אומרת- יש לי בעיה. לפי מה שהיא אומרת לי היא בטוחה שזה הגיוני). עם זאת יש לציין כי היא אשה אינטליגנטית מאוד, מצליחה בעבודה מאוד, ביצירת קשרים חברתיים ובכלל היא אמא נפלאה בהחלט, רק נקייה מדי... כשאני מנסה לדבר איתה על כך אני מבין כי היא רואה בכך עניין נורמלי לגמרי- טוב לה ככה, וזהו זה. עלי לציין כי היא באה ממשפחה נקייה מאוד, וייתכן כי פשוט הפנימה את ההתנהגות הזו קצת עמוק מדי... האם זה המצב ויש לקבלו כפי שהוא, או שייתכן שיש לה בעיה כפייתית כלשהי? (ocd, ocpd?) הנטייה שלי כרגע היא להמשיך הלאה- בסדר, היא כנראה לא סובלת ואלו החיים לה בסופו של דבר. אם טוב לה מי אני שאבוא ואגיד אחרת? אבל חשוב לי לדעת דבר כלשהו לגבי עצמי- יש לי סגנון מחשבה כפייתי במקצת. בנעוריי (בן 20 כיום) המוקדמים סבלתי ממחשבות כפייתיות של התניה ('אם אעשה ככה יהיה ככה'), שחלפו אחריי כמעט שנה. היו כמה שנים שקטות ולפני שנתיים התחלתי לסבול ממחשבות כפייתיות (בנושא סטייה מסוימת, לא כ"כ רוצה להכנס לזה אבל אני מניח שמובן פחות או יותר מה סגנון המחשבות), שחלפו רק כאשר באופן אקראי כאר שמעתי בהרצאה שלאנשים עם ocd יש לפעמים תסמין כזה. כרגע אני בתקופה שקטה. ובכל זאת יש איזה חשש שקשה לי להרפות ממנו- האם יש לי סיכון גבוה יותר מלאחרים לפתח ocd? (ברור לי שאי אפשר אף פעם לחתום לאף אחד, ובכל זאת הדבר מטריד אותי). האם יש מה לעשות כדי למנוע את התופעה? תודה וסליחה על ה'חפירה'... (:

שלום יורי, התיאור שלך את אימך בהחלט מצביע על חשש ל- OCD, ואני חושבת שחבל יהיה לא להתייעץ עם איש מקצוע. חבל, משום שלמרות התפקוד הגבוה של אימך, אפשר לעזור לה להיות מאושרת ורגועה יותר. ובנוגע לחששות העצמיים - נכון שאין וודאות לגבי השאלה האם תפתח OCD בהמשך חייך, אבל אפשר ללמוד לחיות עם אי הוודאות הזו בצורה נוחה יותר. כדאי לך לפנות לפסיכולוג קליני המתמחה בעבודה קוגניטיבית. בריאות, אורנה

על מה את ממליצה להתייעץ עם הפסיכולוג? כרגע אין לי כל כך בעיה שהוא צריך לטפל בה, חוץ מזה שאני חושש...