אהלן

אהלן אורנה, מה שלומך? אני כותבת היום ממחשב ציבורי אז אשתדל לקצר (עד כמה שאצליח), האינטרנט שלי אזל :-) ונורא קשה לי בלעדיו.. רציתי לשאול אותך משהו, אבל קצת קשה לי אז נעשה את זה בזהירות.. לא חויתי בחיי, לשמחתי, שום טראומה גדולה או מערכת יחסים הרסנית עם אף אחד. ובכל זאת, כל כמה זמן אני מגלה חוקים פנימיים, או היקשים/התנהלות פנימית שיש בה עיוות גדול וגס. אלה לא דברים דומיננטים, אבל מפליא אותי כל כמה זמן לגלות את גודל העיוות. אתן רק דוגמא קטנה שכבר כתבתי כאן פעם- תקופה ארוכה נמנעתי מלדבר עם המטפלת שלי במישרין על האם אני מעוניינת שנמשיך בטיפול עוד שנה. לא כל כך ידעתי למה אני נמנעת מזה, ורק בפגישה שמלכתחילה יועדה להיות האחרונה, כשהגעתי אליה חרדה מאוד, הצלחתי לומר שפחדתי שהיא עבדה עליי. שכיוון שרציתי אני לעזוב את הטיפול לפני כן, היא התקרבה אליי והייתה נחמדה בכוונה כדי להחזיר לי. זה זר לכל מה שאני מכירה בה. זה זר לכל מה שאני מכירה באופן כללי. זר לי. זו דוגמא שפחות מביך אותי לרשום כאן- יש אחרות שהן באמת תלושות. קשורות בחוויות אלימות (שלא חוויתי) או בפליטו?ת (מהמילה פליט).. לא מבינה מאיפה יש בי דברים כאלה.. רציתי לשאול אותך, כפסיכולוגית, למה זה קורה. איך קורה שמישהו לא עובר שום דבר נורא בחייו, להיפך, ובכל זאת מתכונן, במידה מסוימת, לסיום חייו כמו שהוא מכיר אותם היום. בין אם יהיה זה בשל איזו קטסטרופה שתנשל אותי פיזית מביתי, מעין שואה, ובין אם יהיה זה נישול שלי מגופי (לא כמוות, יותר כהתנכרות או חוסר אונים..). כשמדברים על מבנה האישיות וכל זה, מאיפה דברים כאלה יכולים להיבנות, באופן כללי? אני יודעת שתשובה שספציפית לי לא תוכל להינתן כאן (וכך עדיף)- אני שואלת באופן כללי. אולי לא מסיבה טובה אני מהמרת שלכולם יש פה ושם איזו תפיסה פנימית שמתגלה לרגע, במצבי קיצון (או במצבי טיפול) של משהו מאוד נוקשה ולא מותאם. חוקים שמתאימים יותר להתנהלות המבולגנת של חלומות מלחיים עצמם. כמו "צרור ימי-ביניים" שנמצא איפשהו עמוק, או רחוק מאחורי הקלעים. משהו זר לכל מה שחוויתי ולכל מה שאני מכירה על עצמי ובכלל. מאיפה זה יכול להגיע? יש לי תחושה ששאלתי שאלה אישית יותר ממה שאני מצליחה לראות כרגע, אבל אניח לזה. במקום הציבורי שלי היום אין הרבה זמן לחשוב על כל זה- שלח וברח. :-) לא נורא.. מקווה שאת בטוב, חיוך עם קריצה ממני ;-) כזה בדיוק לילך נ.ב. קטן לm.p., תודה על התגובה מאחור (לא זיהיתי שזאת את)

לילך לילך, אני חושבת, עד כמה הדוגמה שהבאת נוגעת לליבי לאור הודעתי על פרידה מהפורום... זה קשה, וכואב לחוש את הדי הכאב... לילך, החיים מספקים כל מיני דרכים לחוש כאב, וטראומה "מוצקה" היא רק אחת מהן. הסבל, הבדידות, הנטישה, מסתתרים בכל מקום... ולפעמים, לאורך טיפול שלם אפשר לעסוק באיזו אי-מותאמות משונה מול אימא או אבא, שפוגשת אותנו אח"כ בחיי האהבה הבוגרים, ואף אחד לא באמת התכוון לרע, ככה זה פשוט קרה - במיוחד אצל אנשים רגישים... אני חושבת שמטפלים הם הרבה פעמים אנשים כאלה - אנשי הכאבים הקטנים... שיהיה לנו טוב, אורנה

אורנה, מצחיק..עוד לא התחלתי לכתוב וכבר אני מחייכת :-) תודה על התגובה שלך כאן.. מאוד אהבתי אותה. את ממש יודעת להסתכל על דברים נכון. להחזיר את העניינים למימדים שמתאימים להם, ואיכשהו בלי להקטין מחשיבותם.. לדבר על שדים קטנים במילים פשוטות, שמאפשרות לשדים האלה לנוח. מאפשרת לי להתייחס לשדים כמו שהם, ולא לצל הגדול שהם מטילים לפעמים. את מאירה אותם מכיוון אחר והצל קטן :-) אורנה, האמת שפתאום ראיתי שכבר תשע ובאתי להיפרד.. אני מניחה שהכל כבר ארוז, ואת סתם יושבת בבית המאורגז ומסתכלת מסביב.. אז דמיינתי לי כלב ויצאתי איתו לסיבוב לילי בשכונה הדמיונית שלך. אולי, כאילו במקרה, יצא לי ללוות אותך לאוטו, בלי שתרגישי.. מדמיינת אותך עומדת ליד האוטו ומחייכת.. קצת בהתרגשות, קצת בחרדה של אולי-שכחתי-משהו מאחור.. בעיקר נרגשת. האוטו מלא מזוודות צבעוניות, ותא המטען פתוח. מחכה לתיק האחרון שמונח לרגלייך. את כבר מגששת בכיסי המעיל אחר מפתח, מסתובבת שוב לכיוון הבית למבט אחרון של נוסטלגיה. מנסה לחשוב אם אולי בכל זאת משהו נשכח מאחור..איך יכול להיות שהתקפלת כל כך מהר, היית בטוחה שהעמסת המזוודות תיקח זמן רב יותר.. משונה.. שואפת בעיניים פעם אחרונה את הבית הזה, עם השביל הנחמד, גדר האבן הנמוכה, העץ רחב הצמרת והגינה המחייכת (סתם, זאת אני שמחייכת)..סורקת בעיניים את הרחוב.. אורנה, אני כבר מתגעגעת קצת, על חשבון יום שלישי הבא.. אז ברוח הדמיון התחשק לי, כמו בסרטים, ללוות אותך בריצה קלה עם מטפחת ביד :-)) זה סטייל ללוות עם מטפחת ;-) אורנה יקרה, שתהיה לך דרך צלחה, ומלאי את ערבי שלישי-רביעי בדברים נחמדים, לא בעוד עבודה :-).. מלילך (והכלב), מתחת לפנס, לא רחוק בקצה הרחוב.. (תודה)