לא מבינה

היי ליאת, קצת רקע(תזכורת): חזרתי לטיפול חצי שנה לאחר שהפסקתי אותו (הייתי בטיפול בעקבות אפיזודה דיכאונית ארוכה,לאחר כשנתיים וחצי הרגשתי הרבה יותר טוב והפסקתי טיפול) חזרתי לטיפול לאור קשיים לאחר שקודמתי לתפקיד ניהולי,רציתי ליווי ממוקד, וקבענו מספר פגישות ממוקדות. בפגישה האחרונה,המטפלת הסבה את תשומת ליבי למשפט שניסחתי בצורה מסויימת,ומכאן נפתח דיון שהיה מאוד בשיאו בתקופת הדיכאון, סביב הרצון לחיות,ולהיות בעולם... היה לי מאוד קשה בפגישה,כשיצאתי ממנה לא האמנתי שאני אמרתי את מה שאמרתי . הרי הדיכאון עבר,אני מרגישה טוב, אז למה אני לא יכולה להגיד באופן חד משמעי שאני רוצה לחיות ולהיות בעולם הזה?? למה היה לי כל כך קשה לדבר על זה,היום, לאחר שהדיכאון עבר (או שלא עבר?) אחרי הפגישה היה לי מאוד קשה.מצד אחד רציתי לברוח מעצמי,פחדתי להמשיך לחשוב על זה,אבל גם רציתי להיות לבד. כל הלילה לא ישנתי,הרגשתי לא טוב,פתאום התקף חרדה. כבר התחלתי לחשוב על לקבוע פגישה נוספת,אך בבוקר נרגעתי. אני מרגישה יותר טוב היום, אך עדיין לא מעכלת .לא מבינה איך יכול להיות שהדיון הזה עולה עדיין,מנסה להבין את זה,איפה זה היה בחצי השנה האחרונה? האם יש לך הסבר? אשמח לשמוע את דעתך. תודה טל

שלום טל, המשא ומתן שלנו עם החיים, עם ההצלחות והכישלונות, עם הדיכאון והחרדה, נמשך כל חיינו. אני מכירה מעט מאד אנשים - אם בכלל - שמסתובבים בעולם מתוך תחושת חוסן קבועה ויציבה. כולנו פגיעים לאפיזודות חוזרות של משבר, ואני מאמינה שיכולתנו להתמודד איתן משתכללות עם השנים, גם בעזרת כלים שרכשנו בטיפול. מאחלת לך הקלה מהירה וחזרה לכוחות ליאת