ככה פשוט...

היי ליאת היה לי שבוע לא טוב, וזה הורגש גם בפגישות. דווקא הפגישה הראשונה השבוע היתה טובה, דיברתי די הרבה (יחסית).. אבל אחרי הפגישה הזאת הכל השתנה.. בתוכי.. והשבוע הלך ונעשה רע יותר ויותר. (זה לא קשור לפגישה שהיתה). השנאה העצמית והגועל מעצמי תפסו שוב את מקומם, וההרגשות האלה רק הלכו והתעצמו. הרצון למות, לא להיות, לא להרגיש, לא לחשוב, לא לדעת, לא להבין, הרצון פשוט למות חזר ובעוצמה גדולה. כבר בפגישה השניה שהיתה לנו השבוע הדברים הורגשו מאוד, לא דברתי כמעט בכלל, העיניים הוצפו בדמעות, וכשהמטפלת ניסתה בכל כולה להגיע אלי, לגעת בי, כל שהצלחתי זה להגיד שאני רוצה למות. הימים היו קשים מאוד, התיעוב העצמי הלך וגבר, הבכי לא פסק, והרצון למות עמד ועומד לי מול העיניים- כשהן פקוחות או עצומות, הוא ממלא אותי, הוא - הוא- אני. ואז באה הפגישה האחרונה לשבוע הזה. פגישה, שלטענתה, רק הדפתי, בעטתי, נסגרתי יותר. אמנם דברתי, אבל כדי להרחיק אותה ממני. היא רצתה להבין מה קרה, מה היה שהביא למצב הזה, ואמרתי לה, אמרתי לה הכי פשוט, שאני שונאת את עצמי ולא יכולה לסבול את עצמי. פשוט ככה. ככה פשוט. אבל היא ניסתה (כנראה כמו כל פסיכולוג) לנתח, למצוא סיבות, להבין מה "הדבר הזה" שקרה.. שגרם.. ואני נשארתי בשלי, שלא קרה דבר מסוים, אלא שמה שתמיד מרגיש בי פשוט התעצם. היא חושבת שאני מסתירה ממנה את הסיבה. היא בטוחה שיש סיבה. ואני חושבת לעצמי עכשיו, שאולי אין את "הדבר הזה" אבל יכול להיות שבכל זאת קרו כמה דברים קטנים השבוע שגרמו לתחושות שבי כלפי עצמי להתעצם. אולי. בפגישה הגענו למקום שאמרתי לה ובקשתי ממנה שתפסיק להגיד לי דברים שהם לא נכונים (דברים חיוביים עלי, על איך שהיא מרגישה כלפי) ובקשתי שתגיד את הדברים כמו שהם. שתראה אותי כמו שאני. מגעילה, טיפשה, מניפולטיבית, ועוד הרשימה ארוכה.. ואחרי חילופי דברים בינינו, היא אמרה שאם אני חושבת ככה, אם אני חושבת שהיא אומרת לי דברים רק כי היא מטפלת שלי, אם אני חושבת שהם לא נכונים, אז בשביל מה אני באה לטיפול ושאני לא אמשיך טיפול. ואמרתי לה שבסדר. שהיא צודקת. וחשבתי לעצמי, שבאמת אני לא צריכה ללכת יותר לטיפול. בכל מקרה הטיפול נוגד את כל מה שמרגיש לי עכשיו. הטיפול נוגד את הרצון למות. כשאמרתי לה שהיא צודקת ושלא אבוא, היא אמרה שאני משתמשת במילים שלה נגדי ושבעניין הזה אני מניפולטיבית. שילמתי לה על הפגישות, אף שזה לא היום הרגיל של התשלום. היא סרבה, אבל לא היתה לה ממש ברירה. היא אמרה שהיא מחכה לי בפגישה הבאה שאמורה להיות לנו. ואני... מספיק לי.. לא רוצה יותר פגישות.. לא רוצה יותר טיפול.. לא רוצה יותר אותה.. לא רוצה יותר לקבל ממנה.. לא רוצה להצטרך לסבול את עצמי יותר.. לא רוצה להרגיש את עצמי יותר.. לא רוצה יותר לחיות, פשוט ככה.. ככה פשוט. שיר

שלום שיר, אני מזמינה אותך לקרוא את תשובתי ל <>, שתי קומות מתחתייך. נדמה לי שהמטפלת שלך ניסתה לעמת אותך עם החלק בך שמבקש להיעזר, שבא בכל זאת לטיפול, ומבקש להיות מוחזק באהבה וקבלה. השאלה שלה הייתה מעט פרובוקטיבית, אך תכליתה ברורה. לטעמי, היא ביקשה להזכיר לך שבחרת - למרות הכל - להגיע לטיפול, ליצור ברית שיתופית שתוביל לשיפור במצבך. גם אני מאמינה שלא היית נשארת בטיפול הזה לו האמנת באמת שהמטפלת שלך נרתעת ממך או חושבת עליך דברים רעים כל כך. לפעמים, כל שנותר לנו, המטפלים, הוא להנשים בכל דרך את החלק הקטן והחלוש שרוצה בכל מחיר שינוי, תקווה וחיים. אני מצטרפת למטפלת שלך, ובוחרת לקרוא לך להמשיך להילחם, ולא לוותר על עצמך. החזיקי מעמד ליאת

פשוט כל כך מיואשת, מותשת, ולא רוצה יותר. כנראה שהיא באמת ניסתה, בכל דרך שהיא.. מסכנה מה שאני עושה לה ומה שאני מעבירה אותה. כנראה כבר אי אפשר יותר מנסה להחזיק מעמד, מנסה אבל.. פשוט כבר אי אפשר, ככה פשוט, אי אפשר יותר. תודה ליאת