אוף זה שוב קורה לי?

האימה הזוו מתעוררת..בי שוב, אני נסגרת בתוך עצמי. יושבת מכווצת בפינה, מחבקת את הברכיים שלי, מניחה את הראש. והכל שוב מכה בי. אני מרגישה את הנגיעות שלהם, את מריחה את הריחות של הסיגריות , ואני שונאת את עצמי. ככ שונאת את עצמי . זאת אני שאשמה. אוףףף..מתי אני אצליח להפנים את זה? כן ,זו אני שלא ידעה להגיד.. ((((לא))))) כזה שאי אפשר היה להתעלם ממנו..ולהמשיך עוד ועוד, נתתי להם להחליט?... ואם אמרתי "לא"- זה רק כאב יותר . פחדתי מהם.. כן אני מודה . לא היית מסוגלת .. לקום וללכת, להתנגד, נתתי להם להחליט, קפאתי , שתקתי .. תמיד.. גם אם אמרתי "לא" איכשהו זה הגיע לזה ..שכן קרה שם .. כאב עצוםםם . תלמדי לדבר כבר. תצעקקקקקקקקקקקקקי ! ! ! !. אני זוכרת שאמרתי לעצמי ..בשקט ושלא תעזי להישבר... ((((((((את שומעת? ? ?.... )))))))))))) כן ..לא מגיע לך. לא מגיע לך שום דבר. לא מגיע לך ..את קולטת ש` ?! כן ..תשפילי מבט ..תבכי.. זה לא מעניין .. תמשיכי לכתוב , תסתכלי על המקלדת ,על הקיר .. אולי תצליחי לגלות מה באמת קורה לך שם עכשיו בפנים בלב ששבור לרסיסים. אני תוהה אם מישהו רואה אותי בכלל ככה .. מצליח לגלות את זה ..לבד ועכשיו..זה מרגיש שאני, מתנדנדת.. רגל אחת באוויר.. מאבדת שיווי משקל.. לעולם ההוא...עולם שכולו מלא פחדים ושל(ד)ים ואני בכח מנסה להשאיר את הכל מאחור . אני חייבת לברוח משם , רק ..ככה אני אצליח לחיות. אני חייבת לברוח מעצמי. חייבת .. ואני רק אני , ילדה - אישה , פשוטה .. לא מיוחדת ..יותר מהאחרים .. ואולי אפילו דיי מטומטמת. . הרי הדבר היחיד שמייחד אותי עכשיו .. זה הפצעים שלי לא? , הזכרונות, הכאבים , ההתפרקויות , הכעסים.. הם אלה שהכי בולטים בי וככ מודגשים , הם אלה שגורמים לי להתרחק מכולם.. הם אלה שמרחיקים אותי מעצמי. ו..אני מכירה אותי אחרת .. הייתי אחרת, באמת .. יפה , חתיכה , חכמה ..אופטימית .. וכאילו אין כבר מה שהייתי , יש רק את עכשיו. והכול נראה ככ... מפחיד . אני חייבת לזכור את זה .. שאני נופלת כל פעם מחדש .. במלכודת שלי - של עצמי , נו אז ? מה עושים ? כן.. אז אני קצת כועסת.. אולי בעצם הרבה , וזה אפילו מרגיש לי שאני כבר לא דומה למה שהייתי , ואני לא מרגישה אותו דבר כאילו וזרה בעור שלי. בגוף שלי .. הכל מנוכר , מחולל. ולא טוב לי עם עצמי. ולא טוב לי עם עצמי ליד אחרים .... וזה כאילו ולא צריכה כבר אף אחד. לא צריכה שיסתכלו ויבחנו את ההבדלים. . הרי הכתמים הם שלי.. אני אשמה .. אני זו שמוותרת.. ואולי זה בכלל לא נקרא לוותר אולי זה רק מה שכולם מצפים ממני שאקבל? שאקבל את עצמי כמו שאני ? אבל את עצמי כבר אי אפשר לתקן . . אלה רק להשלים עם זה. אבל איך אשלים עם זה? כן .. זה ברור שהכול כבר נגמר .. לא?! אז למה אני כבר לא של עצמי ? אוףףף ..הכל כואב .. והמילים מאבדות את המשמעות , הכל מבולבל ..כן, אין מה להגיב ..אני יודעת פשוט אין .הרי אני מדברת לעצמי , אני צועקת לעצמי. אני מסתדרת לבדי. וזה בטח לא מהיום. .. וכל ההצגה הזאת זמנית , כי אני כבר לא יכולה אחרת.. והרגשות שלי מאיימים לפרוץ בכל רגע , וזה מרגיש כמו לנסות לעצור את הנשימה ואני ..מנסה ..מנסה להחזיק בפנים עוד קצת , עוד כמה דקות..עוד שניה . עוד רגע. ושוב זה קורה מחדש, שוב אני מתפרקת.. , אני לוקחת אוויר ומחזירה לעצמי את המסכות . אני לומדת לתזמן את רגעי השבירה , אני מנסה לארגן מרווח נשימה של כמה דקות . ואז המסכות שלי מתפרקות והרגשות הקשים זורמים החוצה. עד שאני אורזת אותם שוב וזה חלק .. מהקסם האישי שלי .. לא?! מותר לי להיות חלשה. מותר לי להיות כלום. מותר לי להרגיש אשמה. מותר לי להכאיב לעצמי. מותר לי לשתוק. ומותר לי להתעלם, להתרחק, לקפוא , להתנתק. כן להעלם.. מותר לי לפגוע בעצמי. היה מותר גם להם. .. לא? וכשזה יגמר, כשהכול יגמר. אולי אני אהיה אחרת.. לפעמים אני רוצה ..רק להרגיש באמת שוב .. עד כמה אני חזקה, רק להרגיש שוב .. את האהבה הזו שהייתה בי לעצמי , כמו פעם.. שלמדתי לחיות עם החלקים הרכים והחזקים שבי. אני רוצה.. לקום מפה, להשתולל , לצעוק , לזעזע את הכול! להרוס אותם ,לחשוף אותם. אני רוצה.. להיות שלמה. והנה .. אני מסתכלת במראה על עצמי – ו..אף אחד כבר לא משתיק אותי . ו..אף אחד לא סותם לי את הפה . הפה שלי פתוח – אז למה הקול לא יוצא ???? ולפני.. הייתי כל כך אדישה, קפואה, הרי לא "הרגשתי" באמת.. הלוואי ויכולתי לחזור לנקודה ההיא..שזה קרה שם כאב, אבל הכאב היה דהוי.. מטושטש לא חד..כמו היום עכשיו.. כל דבר גורם לי לבכות..לקחת ללב, כל מנגנוני ההגנה שהיו בי נפרצו , הכל חשוף , וזה כואבבבבב וקשה לי לעצור את הדמעות או להסביר אותן.. וזה מרגיש כאילו מישהו שם זכוכית מגדלת על הפצע .. שלי ..והוא נראה ככ גדול וככ כואב אז ?! אולי אני רק מגזימה . בטוח לא?.. ואני מנסה להחזיק את עצמי . מנסה להתאפק . נפילה מגובה כזה עלולה להיות מסוכנת וקטלנית אבל .. עשו לי. נגעו בי. הכאיבו לי . ואני מה? מה אני ? משותקת? נכה? אני יודעת .. לדבר.. לצרוח..לצעוק.. לברוח.. לבעוט.. אבל , הייתי צריכה יותר. אבל , הייתי צריכה יותר. אני לא רוצה להרגיש יותר כמו שאני מרגישה - אותם ..עליי, בכל מקום כמו נמלים שמטיילות לי על הגוף .. ולפעמים אני מגרדת את עצמי כדי שזה יפסיק.. ואני לא רוצה להזכר , איך הם .... אבל אני לא יכולה להפסיק לשחזר . כמה טיפשה הייתי , איך לא הצלחתי להחלץ .. מידייהם הכואבות , הכבדות שטיילו עליי . הייתי צריכה לברוח . איך לא צעקתי.. ואני מנסה להסתיר את עצמי מכל מי שרק אפשר . אני מגעילה את עצמי ..לפעמיים ממש בכח . וזה מרגיש לי וכאילו כולם מסתכלים עליי, בוחנים אותי, רואים הכול אפילו רק דרך עיניי .. כולם יודעים את האמת שניסיתי להחביא עליי.. במשך שנים. וכולם נגעלים. כי אני דוחה! כן .. גם את עצמי.. ליאת?.. שרית:-(

שרית, הדברים שלך מטלטלים בחריפותם, בפשטות (*כאילו* פשטות) בה יכלו להיגזל להן כך השנים של התום. נדמה לי שיש טעם רב להביא את החומרים הכתובים שלך גם אל הטיפול, כדי שאפשר יהיה להתייחס אליהם כראוי, לעבד אותם, ולפרוק מעליך לאט לאט גם את משא האשמה, הבושה והגינוי העצמי. שתהיה שבת שקטה ליאת

אני אביא את מה שכתבתי כאן.. לטיפול אצל הפסיכולוג ביום שני. תודה שאת כאן . תודה על מה שכתבת שולחת לך חיבוק. שרית