יאוש

היי ליאת אני חושבת כמה יאוש יכול להיות באדם, ולאן זה יכול לקחת אותו. ימים לא קלים בכלל, בעיקר בטיפול. (מצחיק להגיד ימים, כי זאת כבר תקופה ארוכה, ואולי בכלל אלה החיים כי תמיד ככה קשה). כנראה שיש קצת ניתוקים (זה לפחות מה שהמטפלת אומרת) וכמה שאני מסרבת להכיר בזה, אני מודה שיש המון חלקים שחסרים לי וממני בשעת הטיפול. המטפלת לפעמים מספרת לי מה אמרתי או עשיתי בחלקים האלה, לפעמים היא לא.. היא טוענת שזו תקופה שאני פותחת דברים מאוד קשים ואף חווה אותם.. לכל המצב הזה נוספת התמודדות עם האבחנה של אישיות גבולית (שהמטפלת מסרבת להגיד זאת בפה מלא, וטוענת ש "רק יש לי את התסמינים). וההתמודדות עם זה באה והולכת כמו שבאים והולכים מצבי הרוח שמשתנים בשניות, בקיצוניות. ואני קוראת דברים על האישיות הגבולית, ואני מבינה יותר ויותר שזה משהו שלא ניתן לרפא (והמאמר שהובא כאן השבוע בנושא רק חיזק את הדברים שבתוכי), זאת בעצם האישיות, וכמו שנאמר בכתבה, אף כדור לא יכול לשנות אישיות (ולא, גם ככה אני לא מסכימה בכלל לקחת כדורים, זאת לא אופציה בכלל עבורי). ושוב חושבת לעצמי... איך כל החברות שלי כבר נשואות + ילדים.. ואיך ואיפה אני... ואם מידי פעם עלתה בי מחשבה שאולי פעם אביא ילד (אפילו לבד) אני עכשיו קוטלת את עצמי על בכלל שהעזתי לתת לה לעלות... כי מה פתאום להביא ילד ולהרוס לו את החיים בעצם היותי אמא שלו... אז ככה זה.. אין בי כעס, אין בי שנאה לאחר (רק לעצמי) אבל יש מין כאב, יאוש עמוק וכנראה עוד כמה דברים שעושים מערבולת בפנים. אבל מערבולת שונה, אחרת ממה שבד"כ.. המערבולת הזאת פשוט לוקחת למקום של "די" מקום של "שום דבר לא עזר, שום דבר לא עוזר, שום דבר לא יעזור"... אני חושבת... כמה אמשיך ללכת שלוש פעמים לטיפול, כמה בכלל אמשיך עם הטיפול. אם יותר מארבע שנים עברו מתחילתו ואני במקומות כאלה, אז למה להמשיך? אני לא רוצה יותר טיפול, ואני לא רוצה יותר מטפלת. אני בטח לא רוצה יותר שלוש פעמים בשבוע. אני יודעת איך היא תגיב כשאגיד לה שאני יורדת לפעם בשבוע, אני מכירה אותה.. ואני יודעת שזה יגמר לא טוב... או שאני אכנע ואמשיך עם השלוש פעמים, או שיהיה פיצוץ. ואני לא רוצה, לא את זה, ולא את זה... אני לא רוצה יותר כלום, מלבד שקט, רק טיפה שקט בפנים. ואת זה אני יודעת שלעולם לא אשיג. :-(

שלום שיר, למרות שאת נוטה לראות את הטיפול שלך כמשהו מיותר או 'לא עובד', את מספרת בו בזמן על כך שנפתחים דברים קשים בחדר, ושאת עושה עבודה. אני יודעת כמה קשים ומייאשים הימים האלה עבורך, אבל מאמינה שהמאמץ אינו לחינם. שולחת לך את כל העידוד האפשרי, ומתפללת בשבילך שהכאב יחלוף ויפנה מקום לקצת שקט ושלווה. זה מגיע לכולנו. סוף שבוע נעים ליאת

אמרתי לה שאני רוצה לרדת משלוש פעמים.. היא לא מוכנה לזה בכלל.. אני באיבוד לגמרי.. צריך לחשוב איך ומה לעשות.. גם ככה אין לי כבר אפשרות כלכלית להמשיך שלוש פעמים בשבוע, ובכל מקרה, אין ממש מה לעשות עם ההפרעת אישיות.. ולגבי הניתוקים שאני לא מאמינה בהם? היא הסבירה משהו על "ההתנגדות" שלי, על ההגנה שלי את עצמי, על אי הרצון שלי לדעת מה קורה איתי... אבל מה זה כבר משנה? אני באמת כבר לא רוצה לדעת שום דבר על עצמי.. זה הכל יותר מידי בשבילי, אני מבטיחה לך. אני באיבוד, אמרתי כבר, נכון? ליאת, הלוואי.. טוב?.. הלוואי והכאב הזה יחלוף... הלוואי.. אני לא מסוגלת להאמין בזה עכשיו, אני לא מסוגלת לראות עתיד (כואב או לא) עכשיו.. אז אשאר עם התפילה שלך שהכאב שלי יעבור ושיהיה לי קצת קצת אחרת, קצת קצת שקט בפנים.. רואה את העידוד שלך, מרגישה בו.. והדמעות מציפות בעיניים.. תודה, שיר