סולמות ונחשים

הי אורנה, לפני כמה שעות כתבתי לך הודעה כועסת נורא וארוכה, ומרוב שהיא הייתה ארוכה ולא הצלחתי לקצר כלום, החלטתי לא לשלוח אותה (וטוב שכך). אז כמה שעות אחרי, אני רק רוצה לספר לך שהיא נורא העליבה אותי היום ושאין לי כוח שוב פעם לכעוס עליה. חודשים כבר אני יודעת שאני צריכה להעלות את נושא הפרידה. גם היא רומזת שזה משהו שצריך לדבר עליו- על מתי נפרדים- אבל זה לא מצליח לי. כל פעם אני מרגישה שזה לא מתאים או שיש לי משהו אחר, חשוב יותר, לדבר עליו. היום, אחרי שהצלחתי לאזור אומץ ולשאול אותה שאלה אחרת, הרגשתי נינוחה וקרובה יותר, והרגשתי שאני מסוגלת לומר לה שאני חושבת לאחרונה יותר על הפרידה שלנו. "את יודעת", היא אמרה, "זה מעניין שדווקא עכשיו, בסוף הפגישה, את מחליטה להעלות את נושא הפרידה". הרמתי אליה עיניים מופתעות, לא ידעתי שכבר נגמר הזמן, והיא פרצה בצחוק גדול. מלמלתי שאביא את זה בתחילת הפגישה הבאה, והצחוק שלה רק התגבר. את יכולה לדמיין את זה, אורנה? אותי הולכת ומאדימה ומתכנסת ואותה ממשיכה לרעוד מרוב צחוק. היא ממש התנדנדה אחורה וקדימה בכיסא מרוב צחוק. כל כך נפגעתי. בכוח עצרתי כמה דמעות-עלבון. לא האמנתי. באיזשהו שלב היא ראתה שמשהו לא בסדר ואמרה שאולי לא הייתה צריכה להגיד את זה. מלמלתי "אולי". היא ניסתה לעודד אותי לדבר בכל זאת, אבל כבר לא יכולתי להסתכל עליה. אמרתי שאביא את זה בפגישה הבאה. היא קשקשה עוד כמה משפטים על החשיבות של הנושא ועל כמה חשוב שנדבר עליו, ואני בנתיים תהיתי עד כמה זה יהיה לא מנומס לקום ולהגיד שלום, או עד כמה אצליח, כשאצא, לא לשים לב שנעלבתי. עמד לי על קצה הלשון לקטוע אותה, עם כל דיבורי "חשיבות ה-.." שלה, ולומר "די, מספיק- נפגעתי", אבל הכעס כבר היה שם חזק וברור. לא יכולתי להסתכל עליה. היא הרי יודעת שקשה לי להביא את הנושא הזה, שכבר חודשים זה מאבק פנימי, אז למה דווקא לצחוק? ולחשוב שחשבתי לשתף אותה בכמיהה הזאת לחיבוק, בחרדה הכבירה שתדחה אותי.. לא נראה לי שזה יקרה. ואם אצליח לספר לה רק בסוף הפגישה הבאה... האם גם אז תפרוץ בצחוק גדול? אני פתאום מתביישת בכל הוידויים הקטנים והתובנות הישנות-חדשות שהסכמתי לפרוש בפניה בשבועות האחרונים. לא מבינה מי היא לגביי. אני מרגישה כאילו דווקא כשהיא קרובה יותר היא צריכה להיזהר יותר. כאילו כל דבר קטן יכול לזרוק אותה בחזרה לאחור. כמו במשחק סולמות ונחשים, שככל שמתקדמים במעלה הלוח, יש נחשים ארוכים יותר, שמחזירים אחורה, כמעט לנקודת ההתחלה. יש סיכוי שהיא לא יודעת את זה? הקשר איתה כל כך מעייף אותי.. טוב, אשלח ודי, לפני שאאריך שוב.. מקווה ששלומך טוב פלוס :-) לילך

לילך,את בטוחה שאת עדיין רוצה את החיבוק שלה? לא בטוחה שמישהי שצוחקת,בחוסר רגישות,כמעט על גבול הרשעות. ותהיה הכי קרוב בעולם,מסוגלת לחבק וגם להתכוון לזה. מה שבטוח אני לא הייתי רוצה שתתקרב אליי אפילו! גאה בך על שהצלחת להחזיק את עצמך מולה,למרות שכל כך נעלבת. אני לא חושבת שאני הייתי מסוגלת לכך,ואם כן זו בטוח הייתה הפעם האחרונה שבו היא רואה אותי.זו לא התנהגות של מי שהכי אמורה להיות קרובה בעולם.ועכשיו ההתנהגות שלה בתקופות אחרות בחייך נראית הכי טיבעית בעולם. ניבזית אבל אמיתית מבחינתה.

גרמת לי לחייך :-) לא, היא לא נבזית.. אבל אין לי מושג מה כל כך הצחיק אותה היום אני פחות כועסת מאתמול וגם פחות נעלבת לא יאמן כמה מהר אני שמה אותה בקטגוריה "לא רלוונטית". היא עוד לא לגמרי שם, אבל אני משחקת עם האפשרות הזו, ביני לביני, וכך אני מצליחה להישאר קרת רוח (פחות או יותר). יש לה צחוק ממש מעליב, לגברת הזאת. ("הגברת הזאת"...כל כך מהר, לילך?) לא יודעת על מה אני יכולה עוד לדבר איתה בלי להרגיש שזה אישי מדיי ולא עניינה. ולא, חיבוק נראה עכשיו כמו רעיון מוזר ולא שייך. קירבה מיותרת וחשודה. היא לא תתנצל. היא גם לא תעלה את האפשרות הזאת שאולי פגעה. ככה היא. אני קצת עייפה מלהיות גם זו שנפגעת וגם זו שמקרבת מחדש. זה הולך להיות מאבק שסופו, כרגיל, מאכזב. חבל שאני לא בן אדם יותר תובעני.. המצבים האלה הם כמו מבוי סתום. אם לא אעלה את הנושא ואתעלם ממנו, הוא יאגר איפשהו והיא רק תעצבן אותי יותר בזה שהיא לא מעלה את העניין בעצמה. אם אעלה את העניין אני, אתעצבן שאני הייתי זו שצריכה הייתה לומר "פגעת בי" ושהיא לא יכולה להכיר בזה בעצמה. ואתעצבן עוד יותר כשהיא לא תענה מספיק לעניין, אלא רק תטייל מסביב, נוגעת לא-נוגעת בחלקה שלה בפרשה, ומיד תרוץ לקשור את זה למקרים נוספים. הייתי רוצה שהמעבר יהיה איטי יותר, שרגע לפני שהיא תווה את רשת הקישורים שלה תעצור לומר, "צודקת, פגעתי ולא התכוונתי שתיפגעי". ככה פשוט, בלי התחכמויות והררי מילים. מה יותר יפה מזה? האמון שלי בה ירוץ לקראתה בזרועות פתוחות. לסחוט ממנה הכרה זו עבודה קשה... ועד שמשהו כבר מצליח, זה מאוחר משציפיתי והמילים שכל כך חיכיתי לשמוע לא נספגות לשום מקום. אני מתבוננת בהן כשהן עוברות לידי, והן מתבוננות בי בחזרה. כך אני נעשית מתוסכלת. אני מקווה שלא כתבתי כאן את תקציר הפרקים הבאים.. טוב, יהיה בסדר.. 'אולי זה רק משבר קטן וזה חולף' :-) (אולי פשוט אני נהיתי קצת עייף... ) לילך

אאוץ'... הייתן כל-כך לא מסונכרנות :-(((( אנסה לגשת בזהירות, בסדר? לילך יקירה, כל כך יפה הדימוי הזה שבין משחק הלוח לתהליכי הנפש. סולמות ונחשים שם יחדיו. זוגות זוגות. בצמדים. פעם אלה מראים פניהם באופן ניכר יותר על פני השטח ופעם אלה. מי מתחבא מי צץ, ומה קורה איתם כשהם נפגשים עם המציאות. מי מהצדדים אימץ דבר שקרה לכיוונו ומי משך. כמה מפתים-מסנוורים הסולמות הארוכים-ארוכים, כמה מעוררי ציפיות ותקווה, ואיך זה (הא!) שתמיד, תמיד לפני הסיום יש שם את הנחש-מגלשה הכי ארוכים... איזו אכזבה... נראה לי שלא בכדי המציאו את המשחקים האלה, כן... ואת כל סיפורי הילדו?ת ובכלל... חשבתי על כך רבות, אם לומר או להניח. בזמן האחרון את נשמעת חרדה עד למאד מכל הנושא של פרידה ונפרדות והגבול הקיים-לא-קיים שבינך לעולם. כמה שלא קרוב, לא מרגיש התאמה בין מה שאת מרגישה חזק בפנים לבין מה שבחוץ: תגובת המזכירה ששברה אותך לרסיסים, השם שלך ששרף לך נורא בשבוע שעבר, הפגיעה הנוכחית... באמת לעולם אין התאמה מושלמת, אבל בזמן חרדות, מספיק רק מעט בשביל להיות הכל ולאבד שליטה... וכמה אנחנו צריכים בכל זאת תגובה מבחוץ. חלף זמן מאז הודעתך, איני יודעת מה התרחש עד עתה... בין כך ובין כך, ואת יודעת, שבדיוק כאשר קורים דברים מכאיבים כאלה צריך להחזיר אותם כמו שהם לטיפול... לדבר, להטיח, לדבר, מיליון פעם לדבר... אוף. וזה מסובך ומפחיד לך כשלעצמו... כן... אפילו אם קוראים לזה במילים כמו "כשל אמפתי" או איזה מושג שלא יהיה, כשכואב כל-כך, אז... אבל מהחומרים האלה הוא אמור להיות בנוי. להחזיר את הכעס, את האכזבה, את שברון הלב... טיפול ארור וכואב ואהוב ומקשר. נורא בא לי לבקש ממך לאתר עוד ועוד סולמות שהיו בטיפול שלך, היכן ראית התקדמות. אבל פתאום זה נשמע מפחיד לדבר על זה, שוב זה מזכיר את הסיום, את החרדה מנפילה, אפילו אם רק סיום של פרק אחד באמצע. אני גם מאד רוצה להאמין (למרות שאיני יודעת שום פרט) שגם אם לקשר הנוכחי יהיה סוף במתכונתו הנוכחית (בגלל מגבלות מציאותיות), יוכל להיות המשך טיפולי במסגרת שונה באם תזדקקי לו. לא'דעת, אולי איני בכיוון נכון, אבל כמה הגיגים עבורך. אם תוכלי משהו מהם ללקט לטובה. וחוצמזה, לדעתי המטפלת מאד יודעת ומכירה את ה"סולמות ונחשים"... מאד... ובכל זאת, שיט, קורה... :-( מושיטה לך יד, רק יד, לא סולם ארוך. כזאת שתאפשר לך פשוט להרים את הראש מהרצפה למקום קצת גבוה יותר. בעדינות, הפניקס

לא יודעת איך פספסתי את ההודעה שלך! סליחה שלא עניתי התגובה שלך מאוד דיברה אליי.. מאוד.. והתרגשתי קצת לקרוא אותך מחברת דברים בשבילי, זוכרת איתי ובשבילי את כל הדוגמאות של השבועות האחרונים.. (לעזאזל, אני ממש פרושה פה, הא? :-) כן. אני מגלה לאחרונה שאני פחדנית לא קטנה. איזה באסה.. ומעניין שראית את הקשר בין הפרידה לנפרדות :-) גם המטפלת שלי קשרה אותם יחד. אפשר לחשוב על עוד מילים עם השורש הזה ולדבר עליהן.. קצת מצער אותי שעכשיו הרבה יותר קל לי להביא את נושא הפרידה, בגלל שהיא צחקה צחוק שהתפרש אצלי כצחוק לא מאמין. סוג של דווקא- להראות לה שאני כן יכולה ושזה לא סיפור. זה נעשה פתאום כמו המקרים שקשה להתקשר לכל מיני אנשי מקצוע, אבל קל יותר כשמתקשרים עבור חברים ובשמם. זה מנותק מאיתנו. אז כך גם עכשיו (פחות או יותר.. :-). ואת צודקת- "שיט, קורה.." קורה באמת. יהיה בסדר תודה על המילים המדויקות והעדינות שלך, ותודה על היד המושטת וגם על חזון הסולמות שהיו :-) הקוביה כבר מתגלגלת ביד הסגורה, חצי חיוך חצי חשש.. תורי לזרוק? מאחלת לך סולמות במקומות לא צפויים, ונחשים שהולכים ומתקצרים תודה! :-) לילך

לילך לילך, השרשור הזה התפתח מאוד מאז שכתבת את ההודעה הראשונה, אבל אני רוצה להתייחס אליה דווקא בגירסתה הראשונית והגולמית. אני חושבת שהתגובה של המטפלת שלך היתה מאוד לא מוצלחת עבורך, ואני חושבת שזה משהו לדבר עליו ולהתעקש עליו. לאחר שתבררו את הרגשתך, אולי תוכלי לראות בתגובה האותנטית שלה איזשהו סוג של הצצה למשהו שרוב הזמן מטופלים כמהים אליו - המגע הישיר עם המטפל "כפי שהוא". אבל קודמת לכך את "כפי שאת", וכפי שאת זקוקה שיהיו איתך. אז ממשיכים לברר, באומץ ובנחישות... אורנה

לילכונת, (מאמצת רשמית את השם...:-) אוי... התקצפתי והתכעסתי ביחד איתך כשקראתי. ומכירה מקרוב איך תגובות כאלה שלהן פוצעות כל כך, בדיוק כשכבר הרשנו לעצמנו לשחרר משהו מבוהל ועצור, בדיוק כשהיינו צריכות את ההתכווננות והרגישות... וכמה זה מכאיב, וכמה שנוטים (גם אני, ממש כמוך) לבלוע את העלבון, ולבטל אותו ביננו לבין עצמנו בלי לשתף אותן בתהליך. והחזרת אותי במחשבות למשהו דומה שקרה לי מולה. הבעתי רצון ילדותי משהו, שהתביישתי בו מאוד. משהו פעוט, שלא עלה בדעתי שהיא תסרב לו. והיא סרבה. ואצלי זה נחווה כדחייה איומה, כדחיה שלה אותי. ביטול מוחלט. היה קצת קשה לפספס את האפקט של תגובתה עלי. זה היה אי שם באמצע הפגישה ואני נעלבתי כל כך, שנאטמתי למולה לחלוטין. התכנסתי כל כך עמוק לתוך עצמי, גם רגשית וגם פיזית, התקפלתי הכי קטן שיכולתי לתוך הכורסה, מנסה להעלם. נורא רציתי לברוח משם, אני זוכרת. לקום וללכת הכי רחוק ממנה שאפשר, אם רק הייתי יכולה לסמוך על הרגליים שלי שיישאו אותי... הפגישה ההיא נגמרה לא טוב. יצאתי עם מועקה קשה ועם הרגשה שאני לא רוצה לחזור לשם. יצאתי עם הרגשה כל כך נוראית, שאני לא יכולה לזכור מתי עוד הרגשתי כל כך רע. (לא להיכנס לדיכאון, יש סוף טוב...). שלא כהרגלי, ואני דווקא שמחה שהעלבון (קשה לי נורא לכעוס, במיוחד עליה...) הניע אותי, שלחתי לה סמס כאוב. היא ענתה שלא התכוונה לפגוע, וביקשה שנשוב ונדבר על כך. ודיברנו. וזה היה קשה. דמעות העלבון שבו ועלו, ואני לא רציתי שהיא תראה. אבל היא ראתה. והיא הכירה בעלבון, והיא ביקשה סליחה. אני עדיין מתכווצת כשאני חושבת על הפגישה ההיא. אבל סביר להניח שלא הייתי היום בטיפול אם לא היינו מדברות על זה. וזה כואב. והלוואי שהיא הייתה יכולה להבין לבד כמ היא פגעה, ושלא אצטרך להגיד לה את זה במילים. היא כבר קוראת אותי כל כך טוב, איך זה שהיא לא ידעה בעצמה שהיא ככה תפגע בי? אבל הן לא תמיד יודעות. והן לא צמיד מצליחות להיות מסונכרנות אלינו במאה אחוז. ואולי זה עדיף... ואולי יש לנו פה הזדמנות להגדיר את מה שאנחנו צריכות, עם כל הקושי שבדבר, וגם עם כל היתרונות שבכך. עם ההזדמנות שאנחנו נותנות להן (ולנו) להיות במקום מותאם יותר, נכון יותר. לתת להן הזדמנות להיות שם בשבילנו הכי מדויק שאפשר. אוף, לילך, כל כך רוצה שיסתדר לך... אבל רוצה שיסתדר לך איתה, בשיח משותף, ולא שתתרצי ותתפשרי רק את עם עצמך... תני לה צ'אנס לתקן איתך, לתקן בשבילך... (וקצת לא קשור אבל בכל זאת - תודה על השיר ההוא... באמת צחקתי... ולא שלחתי תודה שם... סליחה...) שלך כתמיד, נועם