HI

שלום אורנה מקווה שאת זוכרת אותי...הכאב שלי מתעצם מיום ליום כאילו הדבר הנורא קרה רק אתמול......אני מרגיש שאני לא יכול יותר...המטפלת שלי חושבת להפסיק את הטיפול התייאשה ממני......אני מרגיש שהכל נגמר עבורי........אני חי עבור משפחתי אבל לא עבור עצמי......אם הייתי אגואיסט הייתי מטביע את עצמי בים התיכון...(אין בעייה לעשות את זה(: ) לי עצמי אין שום סיבה להמשיך להתקיים בעולם בשל הטעות שעשיתי בגלל המחשבות המוטעות שחשבתי אז...והיום אני מבין כמה טעיתי......משום מה יש נשים שאכן רואות בי גבר מושך מה שחשבתי אז כדבר לא הגיוני......הרי הייתה לי חברה מדהימה וגם עכשיו אני יוצא עם נשים שנמשכות אליי אך אני עושה את זה סתם כדי להרגיש גבר אני מתקשה לגעת בהן לחבק אותן או כל דבר אחר...וגם כשזה קורה אני חש מלוכלך....מה שמטריד אותי יותר זה שלנשים שיצאתי איתן לא ממש אכפת ממה שעשיתי ....אבל אני לא מסוגל...לא מסוגל ...אני מרגיש מלוכלך....לפני זמן מה הייתה אצלי משהי והתמזמנו כאן בחדר שלי היא ידעה על אותו קטע עם נערת ליווי...אני נגעתי בה בצורה שלא להדביק אותה בכלום ושהיא לא תדביק אותי היא באה להתנשק איתי ולא הייתי מסוגל.....אני לא רק מפחד להדביק אלא מפחד להדבק...התמזמתי כאן בדירה שלי עם בחורה והרגשתי כל כך מרוחק...כל כך בודד כל כך הרגשתי שזה לא נכון שזה יקרה....הרגשתי מנוול...והיא ידעה על הכל...ולא היה אכפת לה...והיא בחורה משכילה שהכרתי באונ...ועדיין לא עניין אותה בשיט......ולא הרגשתי כלום שזה הכי מטריד לא נהנתי לא סבלתי...לא הרגשתי כלום....ושלא מרגישים כלום עדיף להיות במקום היחיד שבו לו להרגיש כלום זה מחייב....מוטבע בים...

שלום מיסטר בלו, אין לי ספק שאורנה זוכרת אותך, אבל היא תשוב לענות ביום שלישי הבא. כרגע אינך רואה סיבות להמשיך ולהתקיים, וזוהי עמדה מדכאת ביותר. אולי ההתלבטות של המטפלת תוכל לחלץ ממך מידה של אחריות ויוזמה. אחרי הכל, אי אפשר להיאבק בהתנגדות עד אין סוף. ואשר לים התיכון - כמי שחיה לחופו כבר עשרים שנה, קרוב מאד לקו המים, אוכל לומר לך שהוא יודע להיות ידיד נאמן דווקא בימי משבר. לא מאמינה שהוא יצטרף למזימה שלך :-) מעודדת אותך לא לוותר, ליאת