סתם כואב

אני לא רוצה את המטפלת אבל כל כך רוצה אותה. ישבתי מולה ולא יכולתי לומר מילה.. היא ראתה כמה כואב, כמה קשה.. הדפתי אותה.. אבל היא יודעת, תמיד יודעת, איך להגיע לבפנוכו, איך להתקרב, איך לגרום לי להרגיש אותה.. וכשאני מרגישה אותה רוצה אותה קרוב קרוב ובאותה נשימה רוצה אותה כל כך רחוק, רחוק שלא אראה אותה, שלא ארגיש אותה, שלא ארגיש את המבט שלה עלי.. בקשתי שלא תסתכל עלי.. קשה לי עם המבט שלה עלי.. יש במבט שלה משהו מאוד חם, אוהב, יש בו טוב.. ואני לא יכולה לקבל טוב.. ישבתי מקופלת על הריצפה, דמעות זולגות בלי שום שליטה שלי, לפעמים זולגות במהירות זו אחר זו מרטיבות לי את כל הפנים.. לפעמים הדמעה זולגת לה באיטיות מטיילת על לחיי, על פני.. שמעתי אותה אומרת "כואב לך".. והפנים התעוותו מהכאב... אולי הייתי צריכה שמישהו יגיד את המילים האלה.. הייתי צריכה לשמוע אותן.. הייתי צריכה לדעת שהיא יודעת ושהיא אומרת... נתנה לי חיבוק.. במילים.. חיבוק.. שאמור להחזיק אותי עד הפגישה הבאה.. הבטחתי לעצמי, הפעם לא אתקשר אליה.. לא אתקשר ולא משנה איך ומה יהיה.. לא אתקשר אליה עד לפגישה הבאה... אני אוהבת אותה, את המטפלת. פוחדת שהיא תלך ממני. פוחדת שאלך ממנה. כאב הבפנוכו הורג.. מרסק.. איך אפשר להרגיע כאב, אולי אפילו רק להפחית מעוצמתו? הבפנוכו יש לו חוקים משלו.. הוא אוהב להרגיש את הכאב במלוא עוצמתו..

שלום שיר, הכאב המרסק מצליח לעבור דרך המילים שלך במלוא חריפותו. אני חושבת שככל שתאפשרי לטוב לגעת בך, כך הוא יוכל להזין אותך לאורך זמן. הרשי למבט הטוב לגעת בך, ולמילים המחבקות לעטוף אותך. היכולת להגיד 'מגיע לי טוב' היא צעד ענק קדימה. כרגע ה'בפנים' שלך אוהב להרגיש את הכאב, ועליך מוטלת האחריות להרחיב את התפריט, וללמד אותו להנות גם מדברים נוספים. איתך ליאת

את יודעת ליאת?.. זה באמת צעד ענק.. אולי ענק מידי.. אני לא מסוגלת לו.. רציתי להגיד שאני לא בטוחה שהבפנים שלי אוהב להרגיש את הכאב, אבל נראה לי שאת צודקת.. אני לא בטוחה שהמילה 'אוהב' היא הנכונה, אבל הוא בהחלט רגיל, ומכיר, וזה כנראה הכי בטוח לו.. בפגישה הזאת היא אמרה לי שהיא מעריכה אותי וגאה בי על דברים מאוד קשים לי שהצלחתי לעשות.. שהם בשבילי היו כמו חלום.. פנטזיה.. שלא תתגשם.. והנה עשיתי אותם.. בקושי רב, בהרבה כאב, בידיעה שיהיו ימים קשים של התמודדות בגלל זה... אבל עשיתי.. אני עשיתי.. בשבילי... אני כותבת את זה והדמעות מציפות בעיניים, והכאב באמת מכה בי חזק.. כמו מלחמה שבתוכי.. בין החלק שעשה וגאים בו ומעריכים אותו, לחלק שצריך לכאוב ולהתמודד עם הקושי, הלא מוכר, אולי הצעידה קדימה.. המטפלת אומרת שצמיחה וגדילה יכולים להיות קשים ולכאוב נורא.. היא בטח צודקת.. נכון?.. אני אסיים בזה שאגיד לעצמי שאני גאה בי, גאה בי שלא התקשרתי אליה למרות מה שהרגיש לי.. מותר לי להגיד לעצמי שגאה, נכון?.. שיר