הייה לי מגדלור בחשיכה

כמה חבל שלא ניתן להעביר חלק מהכאב הנוראי הזה שבתוכי לעולם הוירטואלי לחלוק אותו עם כמה באגים ואנטי וירוסים אולי הם יעמדו בזה או ישמידו אותו. מנסה, כל כך מנסה לחפש בתוכי תחושה אחת או זכרון אחד נעים כדי לתלות בו את נשימתי הלא סדירה, מחפשת מגדלור לזו הספינה לעזור לה לא לטבוע, אך הולכת כלעומת שבאתי. מתוך המכשול הזה לא הפציע איזה יופי, המגדלור לא רואה את הספינה היא לא רואה אותו, מסך ערפל וקרחונים עומדים ביניהם. גם הענן היחיד, הרך שהיה לי להטיל בו איברים עייפים, הצטרף לחבריו העננים, גם הוא ויתר עלי יותר, פשוט לו יותר ללכת עם כיוון הרוח ומשקלי הכביד עליו. נשארתי בגפי כל כך בגפי, שהשקט הזה צורח לתוכי, הכאב הזה, כל כך ניסיתי להרחיק אותו אך גדל בתוכי והשתלט על על תחושה נעימה, מטבעי אני לא מוותרת אך מותשת, מרוסקת, כואבת, מדממת. לא יכולה להפסיק את הדמעות הן לא עוצרות לרגע, מחפשת מקומות ללא אנשים כדי שלא יהפך לגוש בגרון, הוא חונק אותי. עדיין מחפשת תחושה אחת נעימה או זיכרון המום לגירסא המשופרת שהייתי, לא מוצאת, רחוק לי מדי חשוך לי מדי והקול היחיד בראשי רק צועק תוותרי , נלחמת בכבוד לא תמיד אפשר לנצח. ניצחתי בכל כך הרבה מערכות קטנות אך לא יכולה לנצח במלחמה הזו, אני חייל יחיד, השריון התפרק לו והנשק היחיד כבר נעשה בו שימוש כל כך הרבה פעמים שלא יכול לכלום. לא יודעת ממי לבקש סליחה, כל כך הרבה אנשים אכזבתי, מכל כך הרבה נפרדתי, רק רוצה שידעו שניסיתי באמת שניסיתי לחפש את אותה תחושה נעימה את אותו זיכרון של עצמי, הכל נעלם אין תחושה נעימה, אין זכרון אין יותר עצמי. חבל שלא יכולה להעביר לתוך החלל הוירטואלי את החור השחור שנפער בתוכי, את הייאוש, את העצב ואת הכאב הנוראי הזה, כמה חבל.

שברת לי את הלב באלוהים קראתי את מה שכתבת וממש בכיתי, מה קרה למה כל כך קשה לך ולמה את לבד אנחנו פה עננים קטנים פחות חזקים אבל עדיין פה. נשמה לא לבכות

שלום לך, אני מרגיש מדברייך את הכאב הרב שאת חשה, את תחושת הבדידות העמוקה, הצורך להתמודד עם הכל לבד, ההרגשה שננטשת על ידי התקווה האחרונה שלך. ומעבר לכל הקושי למצוא זכרון טוב מהעבר. לא ברור לגמרי מה גרם לתחושה הזו, מה מחק את הזכרונות כולם, אני מניח שגם לך זה לא ברור. אבל זהו משהו שבהחלט יש טעם לחפשו, לנסות ולראות האם ניתן לראות את הדברים אחרת, האם באמת אין אף אחד שם שאת יכולה להיעזר בו. ברור לי שזה דורש מאמץ, מן הסתם מאמץ משותף לך ולאלו שיעזרו לך. ייתכן ויהיו מכשולים בדרך, אך עדיין נראה לי כי המטרה כאן מצדיקה מאמץ שכזה. דרור

'חבל' יקרה את כל כך לבד אפילו דרך המסך הרגשתי את הכאב שלך נשבעת כאילו הכאב שלך עובר מסכים וכל תקשורת אחרת. רציתי רק לשאול למה את כל כך לבד, מי הוא אותו ענן שהצטרף לאחרים, ואיך את חיה עם כל כך הרבה כאב ומה שמחפשת זה רק מגדלאור קטן שיאיר את דרכך. פסיכולוג, חברה, הורים, כל אלה יכולים להיות לך הרבה מנורות ומגדלאור אחד גדול ונראה שאת בשעת חרום. את לא חייבת לעבור את זה לבד את לא חייבת לנצח בכל המלחמות יקרה שלי את לא במלחמה. את בסך הכל מנסה לחיות קצת, ואת יודעת מה טוב שהשריון התנפץ הוא כנראה לא עשה לך טוב. שולחת לך אור בחשיכה שיוביל אותך למקום מבטחים אוניה איתנה שלי

"חבל" אהובה רציתי שתקראי את השיר הזה לעצמך אולי משהו מזה יתן לך להבין שמגיע לך שמים מלאים בעננים וים מלא באורות כל כך מגיע לך. אני פה לידך מחזיקה לך את היד ומחבקת, וכן את יכולה להעביר אלי כמה כאב שתרצי אני אנסה להחזיק ולמחוץ אותו בשבילך. מישהו לרוץ איתו דניאל סלומון עכשיו תורי עכשיו תורי לאהוב עכשיו אני גם לי מגיע שיהיה, מישהו כאן קרוב יחבק וירגיע אחד אחד את השדים במלחמה הזאת אחד אחד את הפצעים שלא נותנים לחיות מישהו להיות איתו ביחד לא לחוד מישהו להיות איתו ללכת לאיבוד מישהו לרוץ איתו איתו בגשם החזק שבתוכי תמיד יורד ולא נפסק עכשיו תורי עכשיו תורי לא לכאוב עכשיו אני גם לי מגיע מישהו, שלא ייתן לעזוב הוא יילחם וינצח אחד אחד את הקרבות במלחמה שבי הוא יחבר את החלומות הקשורים שלי מישהו להיות איתו ביחד לא לחוד מישהו להיות איתו ללכת לאיבוד מישהו לרוץ איתו בגשם החזק שבתוכי תמיד יורד ולא נפסק מישהו להיות איתו ביחד ולא לחוד מישהו להיות איתו ללכת לאיבוד מישהו לרוץ איתו בגשם החזק שבתוכי, תמיד יורד, ולא נפסק מישהו לרוץ איתו בגשם החזק שבתוכי, תמיד יורד, ולא נפסק עכשיו תורי עכשיו תורי לאהוב עכשיו אני.. גם לי מגיע

מי ישקיט את כל פחדי. ביום מותי נשתררה שתיקה קצרה, הנשימה התפוצצה בריאותי. לפתע הגיח דבר מה ונטל אותי וטלטל אותי כמו היה זה סוף העולם. הצוויח באוויר המתנפץ באור שחור, ועם כל הבזק והבזק הצליפה בי טלטלה גדולה עד כי חשבתי שעצמותי תשברנה וכי נשמתי תיפלט מתוכי כמצמח רמוס. רציתי לדעת איזה דבר נורא עשיתי אל תדאגי גחכתי אלי, אל תראי שפוחדת עד מוות, ניסיתי לחייך אך אור פניי התקשה כקלף. שם הסתיים המרבד העמוק הנעים שהייתי אני, דבוקה לרצפה כבמסמרים, תפסה את מקומי רוח שנמתחה לאורך מסדרון שדלתות סגורות משני צדדיו. בעודי עוזבת אותי נפתחה דלת במרחק שמעתי אישה צועקת, מנפנפת בזרעותיה ונאבקת, ואני נצמדתי לקיר. השארתי אותה עזבתי אותי. שכחתי אותה עד הרגע בו זינק משהו, ברק שטילטל אותי עד שיקשקה נשמתי, ואני ניסיתי לקרוע את ידי מאחיזתה, ואני צרחתי, או שהצרחה נקרעה מגרוני, לא הכרתי אותה לא הכרתי אותי, רק שמעתי שהיא מתנשאת ורוטטת באוויר כנפש שהתפשטה באלימות מגשמיותה.ידי שוחררו בתנועה עזה, ואני נפלתי לאחור , לתוך חור קטן ושחור שגימם את מרכז קיומי בתוכו. היום אני והיא שמוטות זו לצד זו כמו שתי ציפורים מתות. את לא יכולה ללכת יותר רחוק, נעצרתי וניגשתי באיטיות אל נפשה הגוהרת, ככלא קטן בצל שיממת החול. רציתי להישאר מחוץ לקו הגיאות. היבטתי בה על פני החולות והשער המסורג, ומעבר לשער המסורג אל הדרך הקצרה שהאופל מלחך אותה משני עבריה, זו הדרך המובילה אל מה שהיה פעם אני. מפוזרת אני כמו אבני מצבות מכאב המגיע מקרקעית הים, מתמוטטת על רגלי והצחנה לופתת את קרסולי בכאב ממית. בשרי נרתע ונסוג בפחדנות, ממוות שכזה, לא הרגשתי אותי ולא את גופי כי הדמות בראי הייתה משותקת וטיפשה מכדי לעשות דבר.