לטלי.

טלי, שוב אני מבקשת, והפעם אפילו יותר יפה, בבקשה תכתבי לאמא שלי. אם באמת את רוצה לעזור לי- זה הזמן. הענינים מתחילים רק להסתבך, אמא שלי מטיחה בי אשמות שאחותי לא אוכלת והיא למדה ממני ( המלאכית שלי בת 12 :) ). למה היא מאשימה אותי בכל דבר? היא סתם היסטרית, ויהיה נחמד ומתחשב מצידך אם תכתבי לך, כי היא באמת צריכה להירגע. נמאס לי לריב איתה. אוף.. איזה נודניקית היא. בבקשה תחשבי על זה. שוב, אני מבטיחה שאם תכתבי לה אני אפסיק להקיא. תתני בי קצת אמון. אני תומכת בחופש בחירה, ושצריך לכבד החלטות. אולי תצליחי לפקוח לאמא שלי קצת את העיניים, להעביר לה את המסר.. או כמו שהשיר אומר.. "תני לו לברוח תני לו לבחור תני לו ללכת כדי שהוא יוכל תמיד לחזור...." אבא שלי הבטיח להשכיר לי דירה, בגלל כל הויכוחים עם אמא שלי. אני מתחילה לחפש, אבל אני לא בטוחה מה זה אומר לגבי אחותי. אני לא בטוחה שזה יהיה טוב בשבילה. מה דעתך? אוף,טלי, אין לי כוח יותר לכלום, למה אני צריכה להילחם על הזכות שלי לבחור מה לעשות בחיים שלי? למה דווקא אני? אני עיפה, פיזית ונפשית, וכל זה בגלל שכולם מתישים אותי. בא לי למות. בבקשה תשקלי לכתוב לאמא שלי. זה יעשה רק טוב. שלך, סתיו.

סתיו יקרה, אם את יכולה להפסיק להקיא, אז תפסיקי. ואז גם אין לך צורך בי. הרי המלחמה עם אימך ככל שהבנתי אני היא על ההקאות. ואם תפסיקי להקיא, ותבטיחי לה שהפסקת, הרי אז ייגמרו המלחמות. לפחות אלו הסובבות סביב עניין האוכל. אז אם ככה, את יכולה לעשות זאת לבד, ללא "עזרתי". יתרה מזו, אינני יכולה להבטיח לה דבר. כפי שאת עצמך כתבת במכתבים קודמים, זהו רק אינטרנט, ומה אכפת לך להבטיח לי...הרי אין לי שום יכולת לדעת מה מציאותי, מה אפשרי, מי את באמת, ומה את עושה באמת כשאת נכנסת לשירותים אחרי שאכלת... אז לא, אינני יכולה לכתוב דבר לאימך. בוודאי לא משהו שירגיע אותה, כי אני לא חושבת שהיא צריכה להירגע. את מספרת שהיא כבר היסטרית. אני מבינה שזו התנהגות שמקשה עלייך, ואולי אם היא היתה קצת פחות היסטרית ולחוצה, הכל היה רגוע ופשוט יותר. אולי אפילו יכלתן לשבת ולדבר על הדברים. לדעתי עלייך להראות לה את ההתכתבות בינינו בימים האחרונים. ההתכתבות משקפת את מצבך. ואז אולי היא תוכל להבין מה קורה לך, ובמקום להשליך עלייך את הלחץ והחרדה שלה, היא תעזור לך ותתמוך בך. אבל זה רק "אולי" כי אני לא מכירה אותה. בכל מקרה סתיו, את כבר הבנת שהסיפור הראשוני שלך על החברות המציקות, לא "קנה" אותי. יש סביבך המון אנשים שדואגים לך, ולא יודעים כיצד להגיע אליך ולהגיב אליך. רובם משתמשים בהפחדה (בעיקר ברעיון ביה"ח), אולי כי הם חושבים שזה מה שיזעזע אותך. ולהגיד לך משהו אמיתי? במשקל 37 ק"ג, אפילו בגובה יחסית נמוך, אפשר לאשפז בבי"ח. באמת. אז אמנם כרגע זוהי הפחדה, אך שתדעי שהם עוד יהיו מסוגלים לממש את האיום. ומה הקטע של להשכיר דירה? את חושבת שאם תברחי מהבית ומההורים, אז הכל ייפתר? להיפך. את תיהי לבד, בלי "שומרים" ותוכלי לעשות כרצונך. להקיא 10 פעמים ביום, לאכול בבולמוסים או לצום ימים שלמים, ואף אחד לא יהיה שם כדי לפקוח לך את העיניים, להזהיר אותך מפני ההתקרבות לתהום שלאחריו באה הנפילה וההתרסקות. אני יודעת שהאינסטינקט הראשוני הוא לעזוב, לברוח, אבל סתיו, אם את רוצה את החיים שלך באמת, תישארי. תישארי שם ותתמודדי. יהיה לך עוד מספיק זמן ואפשרויות לעזוב את הבית, אך כדאי שתעזבי כשאת בעמדה יציבה ובטוחה. לא מתוך בריחה, אלא מתוך עזיבה בוגרת, לחיים משל עצמך. הבריחה שלך כעת מהבית נראית לי כשאיפה להתבודדות והתרחקות מכל ההמולה. אין בה שמץ ממשי של רצון לעצמאות, שזוהי הסיבה שבעטיה אנשים עוזבים את הבית. תישארי ותתמודדי. המחלה לא תיעלם ותברח כמוך, להיפך, היא תלך ותתעצם. ואת תמצאי את עצמך יום אחד כלואה בתוך בית זר ובודד, לבד לבד, עם התהום שכרתה לך המחלה. חבל סתיו, יש לך הזדמנות פז להיעזר, להיתמך. שיהיה סופ"ש רגוע... טלי פרידמן

טלי, אם אני אראה לאמא שלי את ההתכתבות ביננו, לפי התשובות שלך היא עוד תחשוב שאני חולה. ולמה לי להפסיק עם ההקאות? עדין לא הגעתי למשקל שאני רוצה. אני לא אתחיל בשיכנועים שהחברות ואמא שלי סתם נודניקיות שאין להן חיים ובגלל זה הן נטפלות אלי, ובלי שום סיבה שברורה לי. ואף אחד לא יאשפז אותי, כי אני כבר עברתי את הגיל שלא שואלים אותי, להזכירך, אני בת 19. ואין שום סיבה בעולם שזה יקרה. אני לא מבינה למה כולם רואים הפוך ממני. מה הבעיה להבין, מה הבעיה לראות דברים בצורה שאני רואה? זה כל כך פשוט. וכן, אם אני אעזוב את הבית הכל יפתר. אני לא בורחת משום בעיה. אני בורחת מאמא שלי ומכל מקור הרעש הטורדני הזה. סתיו