קצת באיבוד

אורנה שלום אני לא בטוחה מה לכתוב, לא בטוחה שזה בכלל נכון לכתוב כאן ועכשיו.. היה לי טיפול לא קל היום.. אני לא מוצאת את עצמי... הכל כל כך מבולגן, מבולבל, מפחיד עד מוות. אני לא יודעת מה מפחיד יותר, הידיעה או הידיעה של אי הידיעה... הכל עלה היום ביחד.. הדיבור על זה שיש לי הפרעת אישיות גבולית, על ניתוקים, על טראומות.. קצת מוזר כל המצב... המטפלת לא רוצה להגדיר אותי עם "הפרעת אישיות גבולית" היא לא מאמינה בקטלוגים, ואני דווקא מתעקשת על זה.. כי הסמפטומים כן קיימים בי. המטפלת אומרת שאני מתנתקת ואני מתעקשת שאני לא. אולי אני לא ממש זוכרת דברים, אולי אני מאבדת את עצמי לפעמים, אולי נעלם לי זמן, אבל אני לא דיסוציאטיבית. המטפלת מתעקשת שאני פוסט טראומטית. אני מתעקשת שלא. אני לא! נכון שעברתי כמה דברים בחיים שלי, אבל זה לא פגיעות (כי אני הייתי שותפה) וזה לא טראומות. אני לא דיסוציאטיבית. אבל זה כל כך קשה ומפחיד לדעת לא לדעת. לנסות לדבר ולהבין משהו שקרה כשאת לא זוכרת מה קרה כשאת לא זוכרת את הרגע, את המקום, את.. ואת מתעקשת שאת לא דיסוציאטיבית.. :-( הבפנוכו כואב בטרוף, מסרב לקבל ולהבין, מעדיף לבטל ולתת הסברים משל עצמו, או פשוט להגיד שאין הסבר מלבד זה שאני לא שפויה... אני באמת לא שפויה.. יודעת, לא שאלתי כאן כלום.. קצת באיבוד.. סליחה שיר

שלום שיר, אין כל צורך להתנצל. אני שומעת את ה"איבוד" שלך, את הבלבול ואת הקושי. אני שומעת גם את העוצמה בה את מתעקשת שאינך, אבל אינך, פוסט-טראומטית, אבל בורדרליין כן. אני מציעה לשאול את עצמך מהי המשמעות של הדיבור הזה עם המטפלת שלך, במובן עמוק יותר מאבחנה זו או אחרת. על מה את נלחמת מולה, מה נעשה חשוב כל-כך, ומהר כל-כך. לפעמים, כשאנחנו מגיבים קשה וחזק מול נושא מסוים, בעצם המלחמה מתחוללת בכלל בזירה אחרת... האם את נאבקת על הזכות להישמע? על ההכרח להיראות? על הצורך הכואב במבט שיתבוננן בך בבהירות, מבלי להסתיר ולכסות אמיתות כואבות? האם קרה כבר בחייך ש"סיבנו" אותך, ש"מרחו" אמת שאי אפשר היה לומר? אם משהו במה שכתבתי מהדהד לך נכון, נסי לדבר איתה על ז-ה. וגם על אבחנות... שיהיה קל, אורנה

שלום אורנה קודם כל, תודה על התגובה... כנראה את צודקת, כנראה יש משהו שהוא הרבה מעבר.. אני לא יודעת מהו... אולי זה הדברים שאמרת, חלקם באמת מהדהדים, ואולי בניגוד מוחלט, זה בכלל הסירוב שלי לראות את עצמי כנפגעת. גם אחרי 4 שנים של טיפול. אולי זה בכלל השנאה העצמית שלי, אולי זה שאני צריכה ורוצה עובדות לכך שאני דפוקה.אולי זה שאני רוצה שבאמת פעם אחת היא תקבל ותגיד באופן הכי פשוט שאני הייתי חלק בכל הדברים ואני אשמה. אולי זה שלמטפלת יש הסברים ללמה אני ככה ואני לא מוכנה לקבל את ההסברים כי הבפנוכו לא מוכן לזה. כי אני יודעת שאני צריכה לשלם על הדברים. אולי זה הרבה דברים... זה התחיל בפגישה, וממשיך, מרגישה איך אני מתרסקת, איך נופלת לעוד בור. בטלתי את הפגישה הבאה. השארתי לה הודעה שלא אגיע. לא מסוגלת להתמודד עם כלום, במיוחד עם עצמי. וזה מעגל שכזה. שונאת את עצמי, לא מתמודדת, כועסת על עצמי, מעלה את כל ההאשמות שלי מולי, מתמודדת בדרך לא דרך, שונאת את עצמי על ההתמודדות הזאת, כועסת, מאשימה, וכו'... מעגל קסמים. שיר