אני לא יכולה לבלוע

אבל בולעת בכוונה... חונקת את שמרגישה ולא, ממש לא מבינה, למה כלפי עצמי, אני לא אחראית, למה כלפי עצמי, אני כ"כ קפדנית, למה קשה לי לוותר, ולא רק קצת -לשחרר...זה נכון ששם ביקרתי, רק לפעמים, מידי פעם -הצצתי, להרשות, לבכות והכי חשוב -לראות, לחוות, להרגיש מהות שהיא רעות... אולי עכשיו סוף סוף ארשה לאנשים אלי להתקרב, אני לא אותה מסכנה כמו אותה הגדרה אותה הדבקתי לעצמי, אני לא אותה רעה כמו שחשבתי, כי אם יותר חלשה משרציתי... כן, להראות פנים לפנים זוהי משימה לא קלה, אותה ברגעים אלו ממש, אני מרגישה...והלב מתכווץ, רוצה להתפוצץ, לא פשוט לחיות את שלך, להתמודד בלי בריחה, לגדול מתוך הכאב, לראות את שאוהב, להבין שהכל אפשרי ולא כל דבר = שלילי... אולי יש לי הכח, להתמיד ולפרוח? אולי יש לי הכח, להבין, ולסלוח? הכיצד אדע? כי אם שוב אינני בטוחה אם בעצמי, אני מאמינה??? די כבר, כואב הלב, לא רוצה להיות פה, בחדר הזה, הבודד..... :(

אור שלום, את מעבירה הרבה כאב בדברייך, אבל משום מה התחושה המרכזית שעלתה בי היא שאת חשה בדידות קשה. לא כי את לבד דווקא, אלא כי את מרגישה שאת לא מצליחה לפרוץ איזשהו קיר לא נראה, להיות מובנת באיזושהי צורה, לעצמך ולאחרים. אני מקווה שאת נעזרת בטיפול, אני ממליץ על כך אם לא. ובכל מרה את יכולה להיעזר בפורום בינתיים. דרור