קצת קשה לי אבל בכל מקרה...

אני תמיד רואה את עצמי בתור ילד...בתור נער,בתור מישהו שגילו פחות מגילי... ופתאום הבנתי למה-אני רוצה להיות שם,אני רוצה לחזור להיות ילד ,אני רוצה לחזור להיות אותו ילד אשר צריך את המגננה של ההורים שלו,אשר צריך את ההגנה של התא המשפחתי שלו...כי אני מפחד,מפחד ,מפחד!!!!!!! יש כלכך הרבה דברים מפחידים בעולם הזה,ואני לא רוצה להתבגר,אני לא רוצה הכיר בעובדה שאני בן שלושים עוד מעט,אני לא רוצה להכיר בעובדה שאני יאבד את ההורים שלי,אני לא רוצה להכיר בעובדה,שעוד מעט הם ילכו ממני,ואני אשאר לבד בעולם הזה...ואני אמשיך לפחד ,כי אני מפחד!!!!!!!!! ואני מפחד כי אני לא יודע להמשיך ליצור חברויות,אני לא עברתי עדיין את השלב הזה שבו אני הולך לבד,ומרגיש נוח עם מה שעשיתי...אלוהים להודות בגילי,שאני עדיין מפחד,זה מפחיד אותי...אני לא מרגיש שייצרתי קשר מספיק הדוק בשביל לומר-אני כבר לא מפחד,להוית מי שאני ומה שאני-והכל מבולבל לי.... אני לא יודע כבר במה לגעת בטיפול שלי-אני כלכך מבולבל.....

שלום אוהד, התיאור שלך נוגע ללב. אתה מתאר בלבול גדול, הצפה רגשית, ובעיקר הרבה חרדה וחוסר אונים מול מה שאתה חווה כיחסי כוחות לא הוגנים בינך לבין העולם. אתה צודק. העולם יכול להיתפס לעיתים מפחיד ועוין, בעיקר כאשר מתבוננים בו דרך עיניו של ילד. שמחתי לשמוע שאתה בטיפול. המפגש הטיפולי מזמן חוויה חדשה של ביחד, מתוכה אפשר להתחזק ולצמוח אל תפיסת עולם ותפיסת עצמי אופטימית יותר. תן לעצמך את הזמן. בינתיים, נשמח להיות כאן בשבילך כאוזן קשבת ליל מנוחה ליאת

אוהדי ילד יקר אתה בהחלט ילד מה זה גיל שלושים אתה ילד אנשים גדולים ממך פי שתיים פוחדים, כמוני למשל. אתה ילד כל החיים לפנייך. לך לטיפול תפחד מול מישהו ואל תבהל מזה שאתה פוחד. אל תישאר לבד קח את הבלבול ואת הפחדים למישהו שלא נבהל מהם, פסיכולוג כן? בהצלחה ילד יקר, מרים

הדבר הראשון שחשבתי ברגעים הראשונים שקראתי את מה שרשמת,זה לשים את הראש שלי על ברכייך,ולבכות ,פשוט לבכות,ושאת תחבקי אותי,ושהפחד יעלם... למה את מפחדת מרים??? מה אותך מפחיד??