אהבה לפסיכולוגית

אממממממ טוב אז אני לא יודעת מאיפה להתחיל...אני בעיקר צריכה עצה כי נקלעתי למצב לא פשוט לדעתי. אני בטיפול התנהגותי-קוגנטיבי כבר 5 חודשים לערך. הטיפול הוא לא טיפול פרטי. לאחר שהרגשתי טוב, והרגשתי שאני כן יכולה לסיים את הטיפול, נפרדו דרכינו שלי ושל הפסיכולוגית. הבעיה היא ששבועיים אחר כך חזרתי אליה בטיל כי הייתה רגרסיה נוראית ברגשות שלי. חזרנו לטיפול, אני אצלה כבר חודשיים בערך מאז הפרידה הקודמת. הבעיה היא שהתחלתי ממש לפתח אליה רגשות. אני גם נמשכת אליה. זה גורם לי להרגיש רע רק מהמחשבה על זה שבקרוב נצטרך לסיים את הטיפול. מצד אחד, לומר לה את זה זה יכול להיות הדבר הכי מביך בעולם, למרות שהיא יודעת על כל האהבות המוזרות שלי... אז סביר להניח שזה לא יפתיע אותה. אבל בכל זאת. מצד שני, אם אני לא אומר לה אני חושבת שהעזיבה של הטיפול תהיה שוב כישלון גדול. אני ממש מרגישה איך זה יכול לפגוע בכל ההחלמה שלי עד עכשיו. ממש לא בא לי לעזוב אותה. אני אוהבת אותה. רק המחשבה על פרידה ממנה גורמת לי לזעזועים רציניים. הלפ

ערב טוב, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי הוא בדר"כ ממוקד ומכוון מטרה, ונוח יחסית לאמוד את הישגיו. רגשות עזים כלפי המטפל עשויים להיות חלק מכל טיפול (מכאן הוא שואב, בין השאר, את כוחו המרפא), ומסיבה זו בדיוק עולה הצורך בעיבוד הפרידה זמן מה לפניה. אני ממליצה לך לדון איתה על רגשותייך, בעיקר על החרדות הקשורות בפרידה, ולחשוב האם יש טעם בהצבת מטרות טיפוליות חדשות. בהצלחה ליאת