סתם מרגיש קצת דפוק...
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
אורנה שלום, רציתי לשאול... כתבתי לך אתמול תגובה להודעה מלפני כשבוע.. ואני לא רואה אותה... :-( לא ניתן הלגיב להודעות מעמודים קודמים?.. זה מרגיש לא נעים בכלל.. אבל אני יודעת שזה משהו בתוכי שמעלה בי כל מיני דברים שלא ממש קשורים כנראה באופן ספציפי להודעה שלא הועלתה.. שיר
ברכות על הפורום הנכבד... אני נמצא כרגע בסיטואציה שאני צריך עזרה בה. יש לי שני חברים קרובים,שאני מאוד הייתי קשור אליהם. לאחרונה קראתי את הספר "הדרמה של הילד המחונן" שקצת שינתה לי את המציאות...פתאום התחלתי להרגיש כמו הילד שמסופר עליו בדרמה.. ופתאום אני רואה את הדברים שאני עושה כדרמות,שכל דבר שאני מרגיש ועושה הוא חלק מדרמה.. היום אני מאוד מבולבל,ואני מרגיש שאני רוצה להקיא מתוכי את החלק המקולקל הזה שנמצא בי...אני מאוד מרגיש רע כלפיי עצמי,ואני מזלזל בכל מה שמתרחש בתוכי,אני מרגיש אבוד בתוך ים של הרס עצמי כלכך גדול ,שאני לא יודע מה לעשות.... ושוב פעם אני אומר לעצמי שזאת רק דרמה,וששום דבר לא אמיתי... מה לעשות???? מבולבל קלות ואשמח לתשובה... שלי...
שלום שלי, ראשית, לתשומת לבך, כדאי היה לשלוח את הודעתך בתור "הוספת הודעה חדשה", משום שהיא איננה תגובת המשך להודעה של שיר. אני חושבת שיש כאן בלבול מסוים בין הרעיונות המובעים בספר 'הדרמה של הילד המחונן', שעוסק, למיטב זכרוני, בעולמו הפנימי של הילד שמגלה רגישות גבוהה לעולמם הפנימי של הוריו, לבין תחושת זיוף ודרמטיזציה כללית. אני לא חושבת שלכך כיוונה הכותבת. בכל מקרה, אני מציעה להתמודד עם תחושת הזיוף והדרמה בייעוץ אישי, שיוכל לסייע לך להבין מה התקלקל עבורך. בהצלחה, אורנה
שלום שיר, האמת היא שדי מסובך לאתר הודעות מלפני שבוע. בפורמט הנוכחי, אנחנו רואים מספר מצומצם יחסית של הודעות בכל עמוד, וצריך לדפדף ולדפדף גם בשביל הודעות משלשום... בכל זאת, נעניתי לבקשתך, דיפדפתי ודיפדפתי, ועניתי שם. אם תרצי לשאול עוד, עדיף לשלוח הודעה חדשה. אורנה
אורנה כשפותחים הודעה חדשה כהמשך להודעה, אתם לא עונים כי זה כבר לא היום שלכם ואז צריך להסביר מחדש לבא בתור במשמרת או לחכות שבוע. יוצא שאי אפשר לכתוב שאלות המשך, כי כך או כך הן לא נענות וחבל.
הי אורנה סליחה על הבלאגן שעשיתי, לא ידעתי שזה עובד באופן הזה ושזה מסובך.. באמת סליחה... ותודה רבה על התגובה.. שם... וגם כאן... מאוד מעריכה. אני חושבת שיש משהו מאוד קשה בלהבין שיש לך משהו שיש לו שם, ברגע שיש שם למה שקורה לך, או למה שאתה, זה בעצם באיזשהו מובן גם "עושה אותך" למשהו שונה מאחרים, אולי לא טוב, אולי אפילו רע...(בשבילי זה רק הרע) להבין שיש לי הפרעת אישיות גבולית, זה באמת מאוד כואב. אמרת שבכולנו יש את הדברים בעוצמות כאלה ואחרות... נכון שיש את זה בכולנו, אבל השם (הפרעת אישיות גבולית) שנותנים, השיוך לדבר הזה, כבר עושה את הדברים להרבה יותר עצמתיים ואחרים. רציתי שהמטפלת תהיה איתי, שתבין את מה שמרגיש לי, שתדע כמה זה כואב לי. היא חשבה שאני מחפשת את המילים שלה, שאני מחפשת שהיא תגיד שיש לי הפרעה כזו, כדי לפגוע בעצמי. אני רק רציתי שתהיה ותבין את הכאב העצום החותך את הנפש כשאתה מבין שיש לך הפרעה כזו. כשיש לך הפרעת אישיות גבולית. והיא כל כך לא היתה במקום הזה, אלא להיפך.. זה כואב, זה מרסק. זה כאילו שלא מספיק ההבנה והידיעה של מה שאתה, במקום פשוט להיות איתי בכאב שלי, היא הולכת למקום כל כך לא נכון, למקום שמוביל אותי לנסות להצטדק מולה שלא מחפשת לפגוע בי בעזרת המילים שלה. מוביל למקום שאני לא רוצה לדבר איתה על זה יותר. זה פשוט כואב. שיר
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
