לישון מבלי לחלום

שבוע ראשון ללימודים, מבטלת פגישה לראשונה מזה שנתיים של טיפול. כי לא יכולה יותר. לא אחרי ההתפרקות האחרונה. כמעט וברחתי באמצע הפגישה הקודמת. כבר הייתי בחצי הדרך לקום וללכת, רק שפרצתי בבכי כל כך היסטרי שלא יכולתי לקום. היא הופתעה, מהעוצמה, מנסיון הבריחה, מההתרחשות שכאילו באה משום מקום. אני מבלה את רוב זמני בשום מקום, רק שלה אין דרך לדעת את זה. אני לא מסוגלת לדבר איתה. נאטמת לגמרי מולה, נסגרת מאחורי מנעולים ודלתות וגדר חשמלית. אין לה סיכוי. החלומות כל כך עמוקים ומציאותיים, עד שהשינה מתערבבת עם העירות ואני לא מרגישה בטוחה גם אחרי שמתעוררת. לוקח לי המון זמן להתחבר חזרה למציאות, ולא מצליחה לחלוטין להשתחרר מהתכנים המעיקים. כל כך נורא ואמיתי לי בחלומות עד שגם הם הופכים למשהו שלא מדברים עליו. נראה שיש יותר ויותר דברים שלא מדברים עליהם מכאלה שכן. בדיוק כמו שאני רגילה. הדמיון לפעם מצמרר אותי פתאום. היא לא הרשתה לי לבטל. חזרה אלי ואמרה שדווקא כשהכי קשה ורוצים לבטל, זה בדיוק הזמן להגיע ולהיות עם התחושות האלה יחד. למה זה, ליאת? למה אני צריכה להיות שם כשנדמה לי שכל מה שאני צריכה זו הפוגה? למה אני לא יכולה לנוח עם עצמי? מה הפואנטה בפגישה שתעייף כי אני אתאמץ לא לשתוק 50 דקות, כי זה מרגיש לי בזבוז זמן וכסף, ומעצבן אותי? למה לא לקחת מנוחה קלה ולשוב בכוחות מחודשים?

אוי נועם, כמה קשה לך שם, בשום מקום. הכל מציף, וגועש, ורועש. וכמה היא צודקת, כשהיא מתעקשת על ה'ביחד'. למה? כי כל כך הרבה זמן היית עם זה לבד, עד כי זה הפך חלק ממך, חלק מההוויה המנטלית שלך. כי למדת לבלוע את זה פנימה, ולחשוב בטעות שזאת מנוחה. כי למדת להסתיר את הקושי מן העיניים שבחוץ, אולי כי חשבת שהן ייעצמו מפנייך, יוסטו הלאה ממך, או יעפעפו באדישות. ואולי גם כי צריך ללמוד ולהיווכח שכוחות חדשים מגיעים דווקא כתוצאה של התמודדות ומאמץ, ולא של בריחה והימנעות. איתך במאמץ ובכאב ליאת